"כשאמא הגיעה כבר הייתי בטוח שגם אני מתתי. אמנם צעקת ההפתעה שלה הוציאה אותי מהאשליה, מוחקת את השמחה שנובעת ממנה, שאנחנו שוב יחד. היא צרחה וצרחה וכל מה שרציתי היה שתשתוק ותיתן לי להקשיב לפרד, כי מי יודע, אולי הוא יקום כמו שקורה בסרטים, אפילו אם רק ישתעל ויגיד לי כמה מילים אחרונות, שאני לא אשם ושהוא אוהב אותי, כי זה כל מה שהייתי צריך לדעת אז. אבל היא רק צרחה. אחר כך היא נפלה על גופתו של פרד בדרמטיות מוגזמת ונגעה בפניו הקרות ואני כל כך התעצבנתי, כי איזו זכות הייתה לה לגעת בפנים של האדם אותו העיפה והכחישה, במיוחד אחרי כל מה שעברנו, כל מה שהיא אמרה לנו.."
דמעות נזלו במורד פניה הסמוקות של הרמיוני. היא אולי רצתה לעזור, אך בטח לא ציפתה לזה שאספר לה משהו, שלא לדבר על הכל.
"ואז אור ירוק פגע בקיר לידינו, סנטימטרים ספורים מראשי, והיא השאירה את פרד מאחור, כמו תמיד, והלכה להלחם. אני לא זזתי. שכבתי לידו, חסר אונים אפילו יותר ממנו, ורק חיכיתי שמישהו ישים לב לכך שאני עדיין נושם ויפגע בי עם משהו שיגרם לי להפסיק לעשות את הפעולה המגוחכת הזו. נולדנו באותו יום, אם נמות באותו יום זה יהיה כמו סגירת מעגל.."
"ג'ורג'..", הרמיוני החלה למחות.
"ואז הבאתי אותו לאולם. דיברתי אליו, אמרתי לו שלא אעזוב אותו כמו כולם, שאני אוהב אותו. הכל היה שקט, מאיפה שהייתי נראה היה כאילו הקרב נגמר. אנשים אחרים החלו לערום גופות לידנו. ראיתי את אבא מביא את רמוס וטונקס ואפילו לא היה לי אכפת. ולקיחת האוויר המוגזמת של השוק כשהוא ראה מי שוכב ליד רק הרתיחה אותי עוד יותר. רכנתי קרוב יותר אל ראשו של אחי, אל פניו. עצמתי את עיניי.
"ואז אמא וג'יני באו, ופלר וביל וצ'ארלי ופתאום הכל נהיה צפוף כל כך שיכולתי להרגיש כל אדם שעומד סביבנו אפילו עם עיניים עצומות, ואמא בכתה וכולם בכו, אפילו אבא, ורק אני רכנתי מעליו עם פנים יבשות, יודע עליו כל מה שאף אחד לא ידע, מכיר אותו כמו שאף אחד אחר לא מכיר, מצטער על מותו כמו שאף אחד לעולם לא יצטער, יודע עליו דברים שאפילו הוא לא יודע על עצמו.
"ואז אתם הגעתם, והארי הלך, נראה לי שהייתי היחידי ששם לב לזה, כמה אירוני, היחיד שהיה מודע לסביבה היה אני, האדם שהכי פחות רוצה לדעת, האדם שהכי פחות אכפת לו בבית הספר הזה."
אנג'לינה עצרה מרחוק. ראיתי אותה עומדת, בוחנת באימה את הכמות העצומה של הגופות, פוחדת לראות מישהו מוכר. כמה אנוכי זה, לראות את כל האנשים האלה, משפחתם השבורה רכונה מעליהם, ולהגיד תודה לאל אם אין שם אף פרצוף מוכר.
לא עזבתי את פרד. ראיתי אותה מעבר לשיערי שגלש על פניו, בזמן שידי עברה בלי לשים לב על לחי קרה, מסיטה שוב ושוב שיער ג'ינג'י ספוג בדם.
פרצופה התמלא שוק כשראתה את רמוס ואשתו, אך זה לא השתווה להבעת פניה כשראתה אותי, על מי אני רוכן.
ראיתי את פניה, את הרצון שזה יהיה אני שמלא בדם, את התקווה שהוויזלי הרכון יהיה פרד, ובאותו רגע שנאתי אותה יותר מאי פעם, רגשות הסלידה שלי גדולים מכל רגש שהרגשתי בחיי.
"למה היא לא מתה, פרד?", לחשתי וליטפתי אות שיערו. "הייתי מקריב כל אדם, מצידי אפילו את כל המשפחה, כדי שמה שקרה לא יקרה. אז למה דווקא אתה?"
הרגשתי כאב חד בפניי ובגרוני ובכל איבר בגופי, ואותן דמעות שניסיתי לעצור השאירו שבילים חמים על לחיי, מטפטפות על חולצתו לאט לאט, עבות, אומללות.
"מה, פרד, מי הקדוש עכשיו?", לחשתי אחרי שקט ארוך, נזכר פתאום בפאניקה בקולו כששאל אם נפגעתי שכלית מהתאונה. זו הייתה הפעם היחידה ששמעתי פחד אמיתי בקולו של פרד, והפעם היחידה שרגש כזה ממישהו אחר עורר בליבי חמימות, מהסוג שמרגישים לעיתים נדירות ביותר.
קול גבוה הדהד בכל המבנה, קר יותר מעורו של פרד מתחת לידי.
"הארי פוטר מת. הוא נהרג כשניסה לברוח, מנסה להציל את עצמו בזמן שהוא מקריב את חייכם בשבילו. נביא לכם את גופתו כהוכחה לכך שגיבורכם הלך.
"הקרב נוצח. איבדתם חצי מחייליכם. אוכלי המוות שלי עולים עליכם במספר והילד שנשאר בחיים גמור.
"צריך להפסיק את המלחמה. מי שימשיך להתנגד, גבר, אישה או ילד, יישחט, וכך יקרה גם לכל חבר במשפחתו. תצאו מהטירה, עכשיו, כרעו לי על ברך, ואחוס עליכם. הוריכם וילדיכם, אחיכם ואחיותיכם יחיו, ויקבלו מחילה, ואתם תצטרפו אליי בעולם החדש שנבנה יחדיו."
דממת מוות השתררה במבנה. כל אחד עזב הכל ונעמד, עיניו פעורות בשוק ואימה. חוץ ממני. למי אכפת מוולדמורט, למי אכפת מהארי? לא הזיזה לי בכלל העובדה שהוא מת. זה מגיע לו. בלעדיו כל זה לא היה קורה, בלעדיו פרד עדיין היה כאן.
הדלתות נפתחו וההמון התקרב לעברן בצעד מהוסס. זה לא עניין אותי במיוחד. אפילו הצרחה המצמררת של מקגונגל, שאם פרד היה בחיים לעולם לא היינו שוכחים לה אותה, נשכחה ממוחי כמעט מיד.
אם הוא לא היה נהרג, היינו עומדים שם יחד עם כולם. היינו מפלסים לנו דרך עד שהיינו מגיעים לשורה הקדמית, מחזיקים ידיים ומסתכלים על וולדמורט במבטים נחושים ומרדניים שבטח היו מכניסים אותנו לצרות, מתעלמים מהכפור והרוח המקפיאה שתפרע את שיערנו הזהה. היינו מורדים. היינו מעודדים אנשים להתנגד. היינו צוחקים לסכנה בפרצוף. היינו מביעים את צערנו לרמוס כאשר אף אחד לא מסתכל וממשיכים להלחם כמו כולם.
אבל כל מה שיש לי לעשות זה להביט בו ולחשוב על עלילה יותר טובה.
לא נשארתי לקרב הגדול המפורסם. לקחתי את פרד והתעתקתי משם.
"לאן הלכת?" הרמיוני ויתרה על המאמץ למחות ולנגב את הדמעות. פרצופה נצץ באור המנורה [המנורה שלו] שהיא הדליקה לפני שנכנסתי, ברוב חוצפתה.
"לחנות. לא חשבתי על מקום אחר ללכת אליו."
"למה לקחת את פרד איתך?"
הבטתי עליה כאילו היא נפלה מהירח. "לא יכולתי להשאיר אותו שם..! מי הוא כבר היה? סתם עוד גופה מתוך העשרות שהיו שם, למי כבר יהיה אכפת? ירמסו אותו ויזרקו אותו לערימות הזבל והלכלוך והאפשרות להשאיר את פרד שם כדי שתזכה לכזה יחס לא עלתה בראשי אפילו. אז לקחתי אותו.
"כשנכנסתי לחנות עם אחי המת בזרועותיי, וריטי פערה פיה בשוק אילם. 'הוא..?!?!' היא אמרה בקול צווחני ומהול בפאניקה שעצבן אותי, כל כך. כל מה הרגשתי כלפיה, וכלפיי אנג'לינה, וכלפיי אמא שלי, וכלפי כל אותם אנשים שהתגודדו סביבנו בצער מזויף אך אחרי מספר דקות השאירו אותנו מאחור, יצא במשפט קצר אחד. 'תסתלקי מכאן. את מפוטרת.' ולהפתעתי היא פשוט אספה את הדברים שלה והלכה. והיא גם הקשיבה לצעקת ה'ואל תחזרי' שלי."
במשך כדקה שנינו שוב שתקנו. הסתכלתי עליה. היה בעיניה כאב, לא רק רחמים אלא אומללות אמיתית, כאילו זה קורה עכשיו. כאילו פרד שוכב מת לידינו והיא ראתה אותו לראשונה הרגע.
"אחרי זמן שנראה כמו נצח, קצת אחרי שהשחר הפציע, קיבלתי ביקור לא צפוי ובהחלט לא רצוי. היה זה פרסי שבא לקרוא לי הביתה, היחידי ששינה לו.
"הוא נכנס בבגדיו הקרועים וגבתו המדממת בדיוק מאותו מקום ובאותו אופן כמו זו של פרד. ישבתי רכון מעל אחי ובקושי הרמתי את הראש כשהוא נכנס.
"'פרד', הוא פנה אליי. מיד אחר כך תיקן את עצמו. 'ג'ורג'.' רציתי להכות אותו. הוא התיישב לידי והעביר יד על פרד והיה לי קשה מאוד להתגבר על הדחף להעיף את ידו.
"גם כשפרד היה בחיים הייתי קנאי ורכושני מאוד בכל הנוגע אליו. לא נתתי לאף אחד לגעת בו, מצידי להידחף בינו למישהו או להעיף את פרד אחורה. לא רציתי אותו לעצמי, לא התייחסתי אליו כאל רכוש שלי. זו לא הייתה קנאה אנוכית, אם ככה גרמתי לזה להישמע. תביני.. פחדתי. פחדתי שהוא ימצא מישהו אחר אשר יהיה עדיף עליי. שהוא יעזוב אותי.
"וזה היה פשוט בלתי נסבל, שאדם שהתכחש ודחה את משפחתו כשעוד היינו חלק ממנה נוגע בפרד, אחרי כל מה שקרה.
" 'ג'ורג' ', הוא אמר שוב. זה עוד יותר הכעיס אותי.
" 'מה, פרסי?' זרקתי. הבטתי בו וכשראיתי את מבטו האומלל התרככתי מעט. 'מה קרה?'
" 'ניצחנו. וולדמורט מת.' יופי, חשבתי. וזה מעניין אותי כי...? 'בוא הביתה, ג'ורג'.'
"בהתחלה התאפקתי שלא לפלוט נחרת צחוק חסרת הומור, אך אחרי מספר רגעים של מחשבה, ללכת הביתה נראה יותר ויותר הגיוני. לקחנו את גופתו של פרד והלכנו למחילה, משאירים את הכל מאחור."
"לא, פרסי."
"ג'ורג', אנחנו לא יכולים להחזיק אותו במשך כל חיינו."
"אז תעזוב אותו!", צעקתי, "ולך מפה, כמו שאתה יודע טוב מאוד לעשות!"
הוא השתתק ועזב את הנושא. אמא ואבא עדיין לא חזרו, לכן ישבנו בסלון וחיכינו.
"הייתי שם", הוא פלט פתאום, אחרי שקט ארוך. "כשזה קרה." הבטתי בו. עיניו זזו מצד לצד במהירות, מסתכלות על כל דבר חוץ ממני. "הוא לעג לי, צחק ממשהו שאמרתי, או משהו, אני כבר לא זוכר. הכל מטושטש. נלחמנו באוכלי מוות, ופתאום הכל התפוצץ, ו.."
ורגע אחרי זה, הוא בכה. פרסי. בכה.
הייתי בשוק. האדם ה'חזק' ביותר כביכול במשפחה הזו, שתמיד ניסה לשמור על מוניטין של המדריך הבכיר הקשוח, בכה. על פרד. ואני רק ליטפתי אות אותו שיער אדום שוב ושוב, חושב מה פרד, גם פרס בוכה עליך, כאילו שהוא עדיין יכול לקרוא את מחשבותיי. הוצאת את הנמושה שמסתתרת אפילו בפוץ הכי גדול במשפחה. כשאני אמות תזכיר לי שאתה אמור לקבל ממני צל"ש.
פרסי לא הספיק לסיים את מה שהתחיל לומר, והמשפחה נכנסה. ג'יני צעדה ראשונה, בירכה אותי במבט ארוך ועלתה לחדרה. השאר נכנסו בעקבותיה. אמא עדיין בכתה קלות, וכשראתה מי יושב לה על השטיח בכייה התגבר עד היסטריה. היא חיבקה אותי וצמרמורת עברה בגופי. מה, פתאום אני בסדר? לאחר מכן ניגשה לפרד וסידרה את חולצתו המלוכלכת. אבא שוב שם יד על כתפה והם שוב נעמדו באותו אופן שבו רכנו מעליו בבית הספר, כמו פוזה לתמונה אמנותית.
ההלוויה הייתה למחרת בערב. אף אחד לא ישן עד שארגנו הכל. המון כיסאות הוצבו בחצר המחילה והמון חברי משפחה ישבו עליהם ובכו. הארי רון והרמיוני ישבו מקדימה, הרמיוני בוכה ורון מחבק אותה. אפילו דודה מיוריאל בכתה. אף אחד לא הסתכל עליי, ומי שכן מיד הסיט מבט.
"האם מישהו מעוניין להגיד כמה מילים על פרד?"
אמא הסתכלה עליי. הנהנתי לשלילה. לא יכולתי להגיד את מה שעבר לי בראש. יצטרכו להציב שם עוד ארון קבורה, אפילו שניים, אם אפתח את פי.
חיכיתי המון זמן שכולם יתפזרו מהארון ורק אז ניגשתי. דמעות שוב עקצצו בעיניי. רק שעכשיו אין מי שיקרא את תלונות ה'למה לעזאזל אני חייב להיות כזו נקבה' שארשום ביומני.
"אני כועס עליך, פרד.", אמרתי פתאום. "נראה לי שזו הפעם הראשונה בחיי."
מעולם לא רבנו, מעולם לא התמקחנו על כלום. תמיד השלמנו זה עם זה, זה את זה, אפילו כשאחד נדפק השני אוטומטית נדפק איתו.
"זוכר איך הסכמתי ללכת לעונש במקומך?" חייכתי מהזיכרון שעלה פתאום. "כדי שתוכל לצאת עם אנג'לינה? נראה לי שזה העונש היחידי שלא היינו בו יחד. באותו זמן חשבתי שמגיע לי עונש על מה שאני. היו זמנים.."
הסטתי קווצת שיער מעצבנת שנדבקה לקצה אפו וחייכתי חיוך עצוב שכזה. "תחסר לי". תיקנתי את עצמי, "אתה חסר לי."
רכנתי ונישקתי אותו קלות על הלחי והלכתי לחדרנו. לרגע השליתי את עצמי בזה שהתגברתי ושהכל בסדר, אך ברגע שנכנסתי לחדר שלנו פעם ראשונה זה המון זמן וכל הזיכרונות והדברים של פרד קרסו עליי בבת אחת, התיישבתי על המיטה שלנו ופשוט התחלתי לבכות.
פרסי סיים את חייו כמה ימים אחרי. כל רגשות האשם ושאר הבולשיט שהכניס לעצמו לראש גרמו לו להשתגע סופית.
ג'יני הייתה זו שמצאה אותו תלוי בחוץ. לי לא היה אכפת.
עברתי לגור בבית. בחנות היו יותר מדי דברים, יותר מידי זיכרונות מכדי לחזור לשם עכשיו. ישבתי בחדר שלנו כל היום. ללכת לאכול ולהיכנס למקלחת נחשב הישג בשבילי.
נאנחתי. כשהאנחה שלי השמיעה מעין הד זהה אבל לא מדויק הסתובבתי לצד ממנו זה בא בבהלה.
פרד ישב על המיטה, לידי. הוא חייך. אני לא.
נאנחתי שוב. אל תשלה את עצמך, ג'ורג'. הוא לא באמת כאן. זה לא יכול להיות אמיתי.
"למה?" פרד שאל בקול תמים.
"מה למה?"
"למה אני לא יכול להיות אמיתי?" הוא היטה את ראשו הצידה, עיניו גדולות וגבותיו מורמות. מבטו הזכיר לי את התגובה של הכלב שהיה לנו כשהיינו בני חמש לגעייה של פרה.
"כי.. אתה מת", לחשתי, מנסה לשכנע את עצמי יותר מאשר אותו.
הוא קם וניגש אליי. זרועותיו נכרכו סביבי בחיבוק על טבעי. ההרגשה שהרגשתי באותו רגע לא דמתה לשום דבר שאי פעם ארגיש בחיי.
העבר, ההווה והעתיד כמו התמזגו וכל מה שהיה קיים זה פרד- וכמה אירוני זה היה כי הדבר היחידי שלא היה קיים זה הוא- ואני, עטוף בזרועותיו של אחי, שפתיו מרפרפות על ראשי.
הוא משך באפו. "לא התכוונתי למות.." הרמתי את ראשי מכתפו. עיגולים שחורים התפרסו על שתי עיניו, מכסים אותן. כמו משקפי שמש. כמו פנסים שהתפשטו אל תוך העין.
הוא התחיל לבכות, בכי שקט ואומלל שהכאיב לי אפילו יותר ממותו. "לא רציתי.. לא התכוונתי לעזוב אותך.."
"אבל אתה לא תעזוב שוב, נכון?" חזרתי להשעין את ראשי על כתפו, עוצם את עיניי בחוזקה, מנסה למנוע מהדמעות להתפרץ החוצה כמו ממזרקה. הבחנתי שהריח שלו, שתמיד כל כך אהבתי, נעלם. "באת.. חזרת.. ועכשיו תישאר איתי.. נכון?"
הוא לא ענה. רק ישב וליטף את ראשי.
"אני אוהב אותך, ג'ורג', אתה יודע את זה?"
ואני ויתרתי על המאמץ ובכיתי. בכיתי לידו כמו שמעולם לא בכיתי ליד אף אחד אחר. 'תזכיר לי'. חיבקתי אותו, פוחד שיעלם תחת חיבוקי וישאיר אותי לבד, שוב. הבטתי שוב בעיניו השחורות והתחוור לי שהוא לא חוזר. הוא כבר המשיך.
"אני מדמיין אותך?", שאלתי.
"למה שתדמיין אותי?" הוא החל לנשק בעדינות את צווארי. "אני פה." אותן נשיקות אופייניות, קטנות, שכל כך אהבתי.
"אני לא אוכל לאהוב אף אחד אחר, פרד", אמרתי לו. "לעולם. לא אחריך."
"אל תדאג", הוא ליטף את ראשי וחזר לחבק אותי. אפילו שהיינו באותו גודל, הוא נראה כל כך גבוה פתאום. "גם אני לא."
ואז הוא נעלם, באותה פתאומיות שבה הופיע. כאילו זה כל מה שציפה לשמוע. כאילו בשביל זה חזר.
נשימתי נעתקה. לא נחנקתי, פשוט... לא נשמתי. לרגע הרגשתי כאילו לקח אותה איתו. אחר כך נהיה לי קר.
הכל קפא. הרגשתי כאילו הוא מעולם לא מת, מעולם לא היה בחיים. כאילו כל חיי הייתי בן יחיד. ועם זאת הייתה מודעות היתר שאיבדתי את אחי, שוב, והבדידות והכאב והבלבול כמעט רמסו אותי תחתם. לרגע הרגשתי כאילו אני מסתחרר בתוך מערבולת ענקית, נחבט בחפצים שנלכדו בה גם הם. שקלתי ללכת לעץ התפוחים הגבוה של פרסי, שהחבל עדיין היה זרוק לידו, אבל מחשבה מוזרה שלא יכולתי לפרש עצרה בעדי.
ואז, כאילו שמע את מחשבותיי והחליט למלא את בקשתי, אותו הריח שכל כך אהבתי בו מילא את החדר. חיוך קטן עלה על שפתיי, עיניי עדיין לחות. הוא חזר בשבילי. הוא לא חזר כדי לקחת אותי איתו. ואולי אנחנו לא אמורים להמשיך יחד, לא עכשיו. ואם הוא הלך בלעדיי, אני לא אשתרך.
ופתאום הבנתי את אותה מחשבה. כי הרי כל בן אדם יודע מתי הגיע זמנו למות, זה כמו ששפן מפסיק לרוץ ולברוח מהזאב שרץ אחריו, כמו ילד שמוותר על הניסיונות הכושלים לצאת מבניין העולה באש.
והקליק הזה, הידיעה הזו, המוכנות הזו לא קיימים עכשיו. לא אצלי. אולי בגלל זה הוא המשיך. אולי הוא היה מוכן.
רק הצטערתי שלא הספקתי לנשק אות לפני שהלך. בפעם האחרונה. אבל אולי עדיף שלא.
חשבתי על הטעם של שפתיו, וכמו שקורה כשחושבים על מאכל אהוב או סוכרייה, הטעם המתוק שלהן עלה בפי, מילא אותו, והשאיר מרירות מלוחה כשנעלם.
"פרד..", מלמלתי בציפייה עיוורת שהוא שוב יופיע בחדרי. "אני חושב ששכחת חלק מהסוכריות שלנו למטה.."
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
