הייתי בת 8, ילדה קטנה ששקועה במחשבות גדולות ושואפת להשיג את הבלתי אפשרי.

טסנו לפריז; אמא, אבא ואני, זאת שרצתה לגדול.

טיילנו בשעות הערב המאוחרות ליד האייפל, "המקום הכי קסום בעולם", אמרתי.

לבשתי סריג אדום ומכנס תואם, נעלי בובה וחיוך ענקי שלא נעלם לו לרגע.

האווירה הייתה משגעת; איש זקן ניגן שנסונים צרפתיים, היה קריר- אבל לא מדיי, וזוגות מאוהבים נראו בכל פינה.

בנסיעה למלון הסתכלתי דרך החלון, צמאה לעוד. הרחובות התרוקנו מאנשים, וזוג ישב לו על ספסל ישן בקצה הרחוב. הם לא דיברו, רק ישבו מחובקים כשבקבוק יין צרפתי מפריד ביניהם. הרמזור התחלף, והמכונית החלה לנסוע במהירות, כשהזוג נעלם לו בהדרגה מעיניי. ניסיתי לדמיין מה יקרה להם בעוד כשעה. בטח הם ילכו לדירה השכורה שלהם במרכז פריז, היא לא מפוארת בגלל שהם רק סטודנטים ומרוויחים מעט. אחרי כמה שנים הם יתחתנו, ויהיו להם 3 ילדים. הדירה במרכז פריז תוחלף בבית יפהפה בפרברים, עם 5 חדרים וגינה גדולה. הילדים שלהם יגדלו, וכל אחד ילך בדרכו שלו.

והם... הם בטח ימשיכו להגיע לפריז מדי פעם, בשביל להיזכר בעבר הרחוק, וליהנות עד כמה שאפשר מההווה.

הם יישבו על אותו ספסל ישן, כשבקבוק יין צרפתי משובח מפריד ביניהם.

אני אעבור לידם, לבושה בסריג אדום ומכנס תואם, נעלי בובה וחיוך ענקי, ואגיד: "יקירי, הספסל הזה גם תפוס... החיפוש ממשיך".