זהו פוסט בשביל ניצסקי (כי הוא ממילא הקורא היחיד שלי), שהתעקש לראות את זועות העולם שיצרתי במהלך הטיול שלנו בירושלים.
בבקשה תנו ביקורת כנה (ז"א תגידו לי שזה גרוע) כי אני צריכה לדעת באמת מה גרוע ומה עוד יותר גרוע, כדי לשלוח לבסר רק את הגרועים...
אז ככה- כמה תמונות ושני שירים. שני שירים אחרים צריכים לבוא יחד עם תמונה- לאחד מהם השיר עוד לא נוצר, ולשני עוד לא נוצרה תמונה.
תמונות[הסבר מתחת כל תמונה]:
זה בשוק. תמונה שלא כ"כ אהבתי, אבל התמונות הטובות שלו יצאו מטושטשות. תודה לנעם על הכתף, ושביקשה ממנו לצלם.
אני: "ניצן, תני לי לצלם אותך שניה"
בלי קשר, ניצסקי: "אין בזה מסר מיוחד. אני לא הייתי מסתכל עליה יותר מרגע או שניים"
בקיצור, בכותל... במקור צבעוני
גם בכותל. אמנם לא היו לי הרבה תמונות לבחור מבניהן, כי פחדתי שהם יכעסו אם הם יקלטו אותי מצלמת אותם מתנשקים, אבל גם זו יצאה טוב. במקור בצבעוני, אבל הרבה יותר טוב בשחור לבן.
סתמית למדי, אבל עלולה להתאים לה לבסר. על זו אני צריכה רק ביקורת מבחינת התמונה עצמה (כי יש עוד כמה כאלה מכמה זויות), כי ברור למדי שאין לה תוכן מעניין.
ועכשיו לזוועות:
שיר במזוודה
[אמור לבוא עם תמונה שעוד לא קיימת.]
כשאני יוצאת לטייל,
אני לוקחת מזוודה גדולה,
ובה אני שמה מחברת קטנה.
ולתוך אותה המזוודה, נכנס הכל:
דשא ירוק עד אל האופק,
הכחול העמוק, האינסופי של הים.
צהוב, חום וכתום של שלכת,
משתלב בכתום וכחול של האש.
ריח טרי של פירות על עץ פרא,
ריח סוחף זכרונות של הים.
ריח של גשם ראשון ושל יער,
וריח עצים מתכלים במדורה.
וגם טעם- של צוף הפרח בפה,
וטעם מלוח של מי הים.
פטריות טריות ותה מעלים,
וטעם משר שנחרך בלהבה.
כל אלה ועוד, למזוודה נכנסים,
אל תוך מזודה עם מחברת קטנה,
נספגים בדפים, נצמדים שם לנצח.
וכשאני פותחת אותה-
הכל שם-
ריחות וצבעים,
טעמים ותחושות,
ויותר מהכל
זכרונות.
אגדת דשא
[אמנם הוא יסרב לקחת קרדיט על דבר נוראי שכזה, אבל זה בהשראת קרטס]
אני רוצה לספר לכם על חיי.
אני גרה בבית דירות קטן,
חמישים ושמונה קומות גובהו
ועשרים דירות בכל קומה.
בכל בוקר אני שותה חצי כוס מים-
שישארו מים לשאר היום-
ויוצאת ברגל אל הפארק,
לכתוב.
אומרים שפעם היה פה דשא-
מין שטיח ירוק ורך שגדל מהאדמה.
אומרים שגידלו אותו וגזמו אותו
ושלא היה דבר טוב יותר מלשכבר עליו.
וגם אגם קטן היה פה
עם ברבורים וברווזים וילדים מסביב.
אומרים שפעם, לפני שנים,
היו כאן מופעי רחוב מדהימים.
היום אין מים להשקיה, או דלק למכסחת דשא,
אז האספלט צבוע ירוק.
יש מזרונים כדי לישון בחוץ, פזורים מסביב,
ואנשים שוכבים עליו כדי להשתזף.
ואין מים לבריכה, ואין ברבורים,
ואין מי שיקפיץ כדורים וישיר.
אז אני חוזר הביתה,
בלי רעיונות- רק סיפורי אגדות.
אגדות דשא.
*יוצאת לצופים*. השאר בקרוב...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
