אני מצטערת שאני לא מעדכנת הרבה- לרוב אין לי פשוט מה לכתוב.

למעשה, לא חשבתי שאני אעדכן היום, אבל הנה, אני כותבת את הפוסט הזה.

ואני מאוד מודה לכם על שאתם באמת קוראים ומתעניינים, ושואלים למה אין עידכון.

זה גורם לי הרגשה טובה, הרגשה שאתם נהנים לקרוא בבלוג.

x x x

בשבוע האחרון לא הלכתי לבית ספר. כן, למרות שהייתה שביתה של חודשיים.

למה, אתם שואלים? ובכן, אני לא רוצה ללכת.

אני בטוחה שיש כמה שאומרים לעצמם עכשיו בלב "מה זאת אומרת לא רוצה?

לבית הספר חייבים ללכת, לא רוצה זה בכלל לא תירוץ."

אז הנה ההסבר, והאמת היא שהוא לא כל כך מסובך. רע לי שם. רע לי בבית הספר.

אני מרגישה רע ללכת לשם כל יום, הוא מוריד לי את הבטחון ואני פשוט לא יכולה.

בבית הספר אני יושבת לרוב לבד, אין לי חברות בכיתה.

החברה היחידה שיש לי עדיין, זאת שאיתי מאז היסודי, הכירה חברות חדשות.

כל הפסקה היא יוצאת מהכיתה, ואני נשארת לשבת שם לבד. כמו סתומה.
אבל מה אני אעשה- אין לי עם מי להיות. אין לי עם מי לשבת ולדבר. אז יוצא שאני לבד.

והאמת, אני לא חושבת שלמישהו אכפת. אבל אני שמה לב להכל, אני רואה הכל.

אני רואה איך ילדים מסתכלים עליי בשיעור, אבל באותה מידה אני רואה איך הם מתעלמים.

לא קל לי להתחבר לאנשים, אני לא אחת כזאת שתבוא ותשב ליד חבורת בנות ותשתלב.

אבל אני גם לא רוצה חברות בכיתה הזאת, הכיתה שלי פשוט מגעילה אותי.

אני שונאת את הילדים בה, פשוט שונאת. כולם כל כך צבועים, לאף אחד לא אכפת ממך.

אני לא מתכוונת ללכת לבית הספר בתקופה הקרובה, פשוט לא. אני לא מסוגלת.

אני לא מסוגלת לראות כל יום את האנשים האלה, אנשים שעושים לי כל כך רע.

נמאס לי לשבת איתם באותו החדר, נמאס לי לראות אותם, הם פשוט מגעילים אותי.

ואני לא רוצה שום קשר אליהם. אני צריכה להפסיק לצפות לאכפתיות מצדם, כי אני אתאכזב כל פעם.

הלוואי ואני לא אצטרך לראות אותם שוב אף פעם.

דיברתי עם אמא שלי על זה, היא מנסה לסדר שאני אוכל ללמוד בבית.

לעבור בית ספר היא לא אופציה בשבילי, כי שם אני לא אכיר אף אחד ואני אהיה לבד גם.

אמא שלי רוצה גם לקחת אותי לפסיכולוג, אבל אני לא רוצה. אני שונאת פסיכולוגים \:

אני כל כך מקווה שהתקופה הזאת תיגמר כבר, אני באמת לא יכולה יותר.

x x x

היום רבתי עם אמא שלי, בבוקר.

אני לא חושבת שבכיתי כל כך הרבה אי פעם. אני פשוט שונאת את עצמי על הריב הזה.

אמרתי לה בדיוק את מה שאני מרגישה, לגביה, לגבי, לגבי כל המשפחה.

לגבי הבית ספר, לגבי הפסיכולוג. לגבי הכל. צעקתי. צרחתי. ואני באמת מתחרטת על זה.

דיברתי איתה על הריב אחר כך, היא אמרה שהיא סלחה לי.

אבל אני יודעת שלא, אני שומעת את זה בקול שלה, שהיא שומרת לי טינה.

שהיא תזכור כל מילה ומילה מהריב הזה, ואז תנצל את זה לטובתה.

אין לי כבר כוח, אני רבה עם כולם בזמן האחרון. אני פשוט מרגישה רע |:

אמא שלי עכשיו לא בבית, היא יצאה, אפילו בלי להציע לי להצטרף. לא אכפת לי.

מתפוצץ לי הראש ושורפות לי העיניים, כנראה מרוב בכי. חום אין לי, למזלי.

x x x

עוד נושא שרציתי לדבר עליו- הכללות וסטיגמות.

אני בטוחה שכל אחד מכם אמר מתישהו "פריק", "אימו" או "פקאצה" על מישהו.

וגם אני אמרתי, המון פעמים. אבל עכשיו זה באמת התחיל לעצבן אותי.

לאחרונה מרתיח אותי כשאומרים על מישהו שהוא פריק או אימו. זה פסול בעיני.

לפי מה החלטתם שהוא כזה? לפי איך שהוא מתלבש? לפי המוזיקה שהוא שומע?

אני לא מבינה, ממתי סוג המוזיקה שאני שומעת מגדיר מי אני?

אני חושבת שכל אחד הוא מי שהוא וכל אחד הוא מיוחד. אין קבוצות של אנשים.

ואני באמת חושבת שמי שבעיניכם נראה כמו "פריק" לא מתלבש ככה בשביל הפוזה או הכינוי הזה.

הוא מתלבש ושומע את המוזיקה שהוא שומע בגלל שזה מה שהוא אוהב, הוא לא מנסה להיות אף אחד.

אני מתכוונת לחשוב פעמיים לפני שאני אשתמש ב"פריק" או "אימו" בפעם הבאה. וגם בכל כינוי אחר.

זה הכל לבינתיים, מצטערת שהפוסט יצא קצר.

אני לא מרגישה טוב כמו שקראתם בפוסט, אז אני אסיים את הפוסט כאן.

בקרוב אני אכין עיצוב חדש ומאוד מקווה שגם רשימות חדשות.

שיהיה לכם שבוע מעולה, מקווה שתרגישו יותר טוב ממני.

 
גלית.