גם אני חשבתי שהאופי יותר חשוב מהיופי, וכמה שיותר האופי יהיה מדהים כך המראה יעניין אותי פחות. כנראה שגם אני מושפעת מהחברה ואידיאל היופי. פגשתי בן אדם עם אופי מדהים. כיף לי איתו, מצחיק, חכם וכו' וכו', אבל מה, מכוער (ממש מכוער). היינו במשך פחות משנה ידידים, ממש טובים, אבל אז התעורר מין מתח מיני. הוא רצה שנהיה יותר מידידים... ואני שיחקתי קשה להשגה, נמנעתי מלפגוע בו בצורה ישירה. עם הזמן התקרבנו יותר יותר. ברגע שהיינו שיכורים קפצתי על ההזדמנות לראות עד כמה אני נמשכת אליו. וכן, נמשכתי אליו, בחיים לא נגעו בי ככה ולא אהבו אותי ככה. ואחרי חודש זה שוב קרה... וממש נהנתי כמו שאף פעם לא. הוא מחמיא לי וגורם לי להיות מאושרת - מה שהאקס שלי לא הצליח כל כך לעשות...

חשבתי להיות איתו, חשבתי הרבה. אני רוצה לתת לזמן לעשות את שלו ולראות לאן זה יתפתח. יש לי הרגשה שאני סתם אפגע בו.

אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל הוא לא חבר שהייתי רוצה להשוויץ בפני חברות וללכת איתו לבילויים. כן, אני מתביישת. אני בולמת את כל הירידות של חברות שלי עליו ומשתיקה אותן. מנסה להכחיש שהיופי לא מפריע לי. אבל מה לעשות - כנראה שבהתאהבות אצלי היופי הוא גם קריטריון.