האדם היחיד שישאר איתך תמיד , הוא אמא שלך.
היא זו שתלווה ותיהיה עצם המשענת שלך , תתמוך , תלטף ,תדאג,תטפל ותתן גב .
לפעמים גם המשענת מתפרקת , מתפוררת, נעלמת.
כל מה שלמדנו על עיקר ותפל , על מה שצריך ועל מה שמזיק
נעלם עם היעלמות של הורה.
הכעס , שמגיע ונשאר לזמן כל כך ארוך ולאחריו מגיעה ההכחשה .
הכחשה שמגיעה במטרה להדחיק את הכעס ובעצם לעלות שלב ולהגיע לשלב הבא .
השלב שנקרא השלמה .השלמה עם כל מה שקרה , עם האחריות של המעשה , עם הבחירה בלעזוב ועם הרצון הפשוט לדחות על הסף.
כל מה שאני יודעת על ערכים , על הבנה , על הקשבה, על אג'נדות ועל איך בעצם להיות בנאדם למדתי ממך
אז למה לעזאזל אני לא מצליחה להבין ? למה לעזאזל את לא מסוגלת מקשיבה ? לאן נעלמו כל האג'נדות שלך ? ולמה בעיניי את כבר לא בנאדם?
אחרי הכל , זה חישל אותי . אני לא אתנהג ככה לילדים שלי , אני לא אגרום להם לעבור את הדיאלוג היומיומי שמתעסק בשאלה הקיומית של אמא .דיאלוג שאין עליו תשובות , שאין בו מספר רב של נמענים , אבל יש בו כל כך הרבה לבטים ולפעמים , הכי מפחידות , השתיקות . הדממה שמגיעה מתוך חוסר היכולת להמשיך ולהתעסק בדברים בהם את לא התעסקת.
האצבע המאשימה שתמיד מופנת בצורה עקומה לעברי ולעברה ,לעברנו כי אולי אני בעצם האשמה , אולי הכל ככה בגללי .. אחרי הכל זה תמיד מסתכם בזה שאני המקור לבעיה , אני הגורם, אני הבכורה ועלי בסופו של דבר נופלת האחריות .
המחשבה שמאחורי המעשה .. אם הייתי המטרה , או אולי בעצם המניע שעומד מאחורי השאלה הכל כך גדול שנשארה אצלי , שאלת הבחירה, הדיון הבלתי פתיר והקושי להעיזר ולהגיד בקול רם ..
אמא שלי כבר לא שם.