והחיים ממשיכים לרוץ בקצב מטורף ואני לא מרגישה שאני נאבדת.

יש המון דברים לעשות,הרבה ללמוד,הרבה להתבגר..אבל בין למה שחייבים לעשות יש את הבילויים. ואוי,אלוהים,כמה אני מבלה..

אני לא יודעת כל כך איך להגדיר את המצב שלי מבחינת האכילה. אז בסדר,יש לי התקפי אני-בדיכאון-תביאו-לי-גלידה פעם בכמה זמן,כמו כל אישה ממוצעת,ולפעמים יש לי התקפים של אני-שמנה-ועכשיו-דיאטה וזה נמשך בדיוק כמה שעות,עד שאני יוצאת לאיזה פאב ומשאירה אלפיים קלוריות של אלכוהול על הבר מבלי לדפוק חשבון לישבן הגדול שלי.

וכן,אלפיים קלוריות של אלכוהול משובח קורצות לי יותר מדיאטה וגוף מחוטב. אני דוחה את הרגע בו אעשה עם עצמי משהו..ואיכשהו בזמן שאני כותבת את זה,או יותר נכון בזמן שאני נכנסת לבלוג הכל כמו הבזק של אור מכה בי בפרצוף והבאסה מחלחלת. אז זין על מה שהייתי,וזין על הצומות ועל ההקאות ועל הלקס' ועל הרזומה המשובח שלי ומלא הניסיון בכל מה שקשור להפרעות אכילה,או לא הפרעות אכילה..רק בעיות עם אוכל. אני יושבת בשלוש לפנות בוקר במאפיה עם חברים,שותה קולה אפילו לא דיאט,ודופקת כמה בורקסים,שהאמת יש להם טעם של משהו שישב שם עוד מהבוקר. ובערב אחר אנחנו נוסעים,עוצרים בתחנת דלק ויושבים עם כמה פחיות בירה וקליק. והמידה לא משתנה והמשקל אותו הדבר,והראש שלי פעם בעבר ופעם בעתיד..

בעקרון אין לי מושג מה אני רוצה,אבל אני יכולה להגיד בביטחון מלא שאני של פעם כבר לא קיימת. וואלה,אני לא צריכה אותה יותר.

עוד חודשיים לסיום הלימודים,שלושה חודשים לגיוס,שנתיים לחיים האמיתיים. אני פורשת כנפיים,פותחת עיניים ולומדת.

לפעמים זה טוב לחיות..עזבו את בלוגי הפרו-אנה-מיה,עזבו אתכם דיאטות והלקאה עצמית. 4 שנים ביזבזתי מהחיים על הזבל הזה ובגיל 18 התעוררתי.

הגיע הזמן

שיהיה חג שמח

לחיים!