איך החוויה של סיום י"ב גם כן מהווה טריגר בשבילי?

חזרות למסיבת סיום. ריקודים,צילומים,חזרות..טריגר אחד גדול.

כבר תקופה ארוכה שדברים מהסוג הזה לא היו בעיה מבחינתי. הייתי באה,עושה,משתתפת בכל מה שצריך בלי לחשוב על איך אני נראת.

אבל בתקופה האחרונה הכל מציף אותי,וכשאני שומעת על חזרה כזאת או אחרת למופע,אני ישר מסתכלת במראה,תופסת בצדדים ולא מוכנה לצאת מהבית.

איך אני ארקוד? איך אופיע בלי להתבייש בעצמי ולרצות להעלם? בכל פעם שאני שומעת על ריקוד חדש,רעיון חדש-עולה לי המחשב לצום,לסגור את הפה כדי לראות טוב,כדי שאוכל לקחת חלק במשהו שאני כל כך רוצה אבל לא מסוגלת. ואיך מסבירים לחברים למה אני לא באה? ברגע אחד לגולל בפניהם היסטוריה של 4 שנים? דווקא עכשיו,אחרי שנים של הסתרה לבוא ולהחשף? לא בא בחשבון, לא מציאותי. שוב אני ניצבת מול אותה הבעיה. אני רוצה לעשות משהו עם עצמי, אני רוצה לקחת חלק בדברים שהם כה חשובים בעיניי- אבל לא מסוגלת. שמא ארגיש שמסתכלים עליי, שצוחקים, שמעבירים ביקורת...כל כך רגשות של ילדה בכיתה ג'.

והנה אני שוב באותה נקודה..שוב ושוב ושוב. גם כשנראה שהגיע הסוף,הכל חוזר בחזרה.

הלקס' מלפני יומיים, לא השפיע כמתוכנן. חשבתי שבגלל שלא לקחתי תקופה ארוכה, 10 כדורים ישפיעו כמו בפעם האחרונה,כשלקחתי 5. אבל מסתבר שהגוף לא שוכח.

מינימום כאבים, מינימום ירידה במשקל. איבוד נוזלים של 2 ק"ג. ציפיתי ליותר. כמובן מהאכזבה הגיע יום שכלל בולמוסים ללא סוף,ואיתם המשקל שעלה.

ההערות שאבא תמיד מעיר,חזרו להיות דבר מרכזי ומשמעותי ביום יום. הוא תמיד מעיר,רק שעכשיו זה שוב פוגע וחודר הכי עמוק שאפשר...

חזרתי שנתיים אחורה,לא יאומן. ולחשוב שעוד פחות מחודשיים אני מתגייסת.

זה נראה לכם כמו פוסט של מישהי שנמצאת בשלב הזה בחיים?

שום דבר לא יסתיים עד שלא אטפל בבעיה. אותה מסקנה שהגעתי אלייה גם בגיל 14. מה אני אעשה עם זה? כלום,כרגיל.