אולי ההרגשה הגרועה הכללית היא בגלל שאני עושה מעט מדי דברים. לא היתה לי חזרה הרבה זמן, שום שיעור, הפעולות די דלילות כי המדריכים שלי מפוזרים בסמינרים כאלה ואחרים, ככה שיש לי הרבה יותר זמן להתעסק בדברים העצובים שמתגנבים לראש ויוצאים מכל החורים שהם מתחבאים בהם, ואז הם מתרבים ויוצאים מפרופורציה. אולי למעשה, אני צריכה להתמקד במה שלא חשוב, למשל, אייקון.

באייקון הייתי ביום רביעי. בכלל לא הייתי אמורה להגיע לשם, מאחר ובקהילה לא הייתי מאז מיתופיה ולא באמת רציתי להתחכך בחלק מהם במפגש. דיברתי עם עידן יום לפני, וזה די עודד אותי. החלטתי שכן אבוא. בשמונה ועשרים כבר הייתי על הרכבת. לנסות לשמוע מוזיקה ולא להתחרש בצומת של קפלן ליד עזריאלי זה פשוט ניסיון התאבדות. זה בלתי אפשרי, אז ויתרתי על זה. הלכתי ברגל עד בית ביכורי העתים ושם הייתי צריכה להתווכח עם השומר של החניון ולשכנע אותו שאני לא מתכננת להתפוצץ ולקטול אנשים. בגלל שירד גשם באותו בוקר הרצפה בכניסה לסינמטק היתה עוד רטובה, ולא ישבו שם אנשים ושיחקו מנצ'קין כמו שנה שעברה, ככה שאת הפרטנרים הפוטנציאליים למנצ'קין הייתי צרכיה לחפש דווקא באשכול. בסוף מצאתי שם את לירון מקן צפית ואת דרור התימוני הלאומי. הם בדיוק סיימו סיבוב אז התחלנו חדש. הצטרף גם איזה אחד עם כיפה וקול של סיסי ששיחק איתי גם במיתופיה. מוזר. בכל אופן, ניצחתי בסיבוב ההוא. פגשתי את סילבר שבישר לי שהקהילה מתכנסת בחדר שמירת חפצים, ולא יפה לא לבוא ולהגיד שלום, אז הלכתי לשם. אני לא אוהבת כשיש כל מיני אנשים שמתיימרים להכיר אותי. אנשים שפורשים את הידיים לצדדים כדי לחבק אותי בלי שאני יודעת איך קוראים להם. זה מביך. בכל מקרה, גם להגיעי לשמירת החפצים היתה תועלת: ראיתי את החברה של ברטי! איכשהו זה יוצא ככה, שכל הזוגות הקהילתיים נורא אוהבים להפגין חיבה אחד לשני בציבור. אני לא יודעת איפה בסקאלה הזאת אני ודניאל היינו מדורגים, אבל זה מוזר לחשוב על זה. ממממ, מה עשיתי אחר כך? אה! אחר כך פגשתי את ניצן! אם ההגדרה "גבר" נוגעת למישהו ותואמת לו בדיוק, זה ניצן. בא על מדים, כולו מגוהץ, חיוך נונשלנטי. זה גבר. קניתי בבוקר כרטיס להרצאה, ובסוף מסתבר שנאור שהתנדב יכול היה לתת לי כרטיס בחינם. הקופאי של הסינמטק היה ממש נחמד והסיכם להחזיר לי את הכסף. הייתי מרוצה מזה, גם ככה הכרטיס היה יקר ביחס לכרטיסים בכנסים קודמים, ואני מרוששת. אחר כך הלכנו לזירה.

ברחבה של הסינמטק היתה במה נמוכה שמסביבה ישבו אנשים וצפו באנשים אחרים בתלבושות אקזוטיות מרביצים אחד לשני עם חרבות פיברגלס וספוג. יש לארפרים שלוקחים את כל העניים כל כך ברצינות, עד שלא מסכימים לגייס אותם! (ע"ע, הדוגמה האלמותית של נימי: "למה דקרת אותו?" - "הוא זרק עלי קליע קסם...") בכל אופן, זה משעשע ללא ספק. השופטים לרלרו בצד על כך שלאיש בחיתול הכתום יש צורך בשעווה בגב ושאר פניני חוכמה, ובשלב מסויים פרשתי משם וחזרתי לאשכול. ברטי לימד את חברה שלו ואת רותם לשחק מנצ'קין, התפקיד הקבוע שלו בכנסים. שתי אלה בהו כמו זוג עמות בברטי ולא הבינו מה לעזאזל הוא רוצה מחייהן. ואז, הבליחה לשדה הראייה שלי ההיא עם הנעליים. ההיא עם הנעליים באה והתיישבה לרותם על הגב, ואז קלטתי שרגליה מתהדרות בזוג הנעליים שהוא כרגע פסגת שאיפותי (הו, כמה שאני שטחית) זוג דוקטור מרטנס כבדות. מאה עשרים דולר, החרא הזה עולה. מאה עשרים פאקינג דולר, מאיפה אני אמורה להביא מאה עשרים פאקינג דולר?! מה גם שהיתה לה אחלה מצלמה ועדר בנים שהסתובב מאחוריה כמו עכברים מסוממים, מה שעודד והגביר את הרצון שהתעורר בי לזנק עליה ממקום מושבי ולקרוע אותה לגזרים.

בשעה שתיים נכנסתי להרצאה. נפלתי על אחת ההרצאות האלה שנכנסים אליהן רק גיקים כבדים בני שלושים פלוס. הגבות של המרצה היו גבוהות, מה ששיווה לה מראה המום ומשעשע. ההרצאה התחילה באיחור של עשרים דקות בגלל דפקטים של המחשב. השם המפוצץ של ההרצאה היה "מד"ב טלוויזיוני חדשני בעידן הרימייק". זה נשמע לי טוב כבר כשבדקתי את התוכניה של הכנס באתר, ולא התאכזבתי. כשהמחשב הואיל בטובו לחיות, הופיע על המסך באולם שם ההרצאה, ומתחתיה, "החיים על מאדים 3". את שתי העונות הראשונות של החיים על מאדים אני ראיתי. חשבתי, וודאפאק, זאת לא סדרת מד"ב. זאת סדרת משטרה עם כמה וכמה אלמנטים הזויים, אבל זה ללא ספק לא מד"ב. תהיתי אם מדובר במשהו אחר עם אותו השם. אבל לא, מסתבר שזה מה שחשבתי. החיים על מאדים (על שם השיר האלמותי של דיוויד בואי LIFE ON MARS) עוסקת בסם טיילר, שוטר במנצ'סטר של אלפיים ושש, שנדרס ע"י מכונית, מאבד את הכרתו ומתעורר במנצ'סטר, שנת שבעים ושלוש. הוא נכנס לעבוד בתחנת משטרה חדשה בתפקיד נמוך מזה שהיה לו באלפיים ושש יחד עם צוות של שוטרים זוטרים מפגרים ודיטקטיב אינספקטור אלים ושיכור בשם ג'ין האנט. הם מפצחים כמה וכמה קייסים משטרתיים שבמהלכם סם נקרה בדרכן של כל מיני דמויות כאלה ואחרות וחווה כל מיני התגלויות שונות ומשונות וקטעי חזיונות שמנסים לשכנע אותו שקיימות דרכים לחזור לאלפיים ושש. בקיצור, מסובך קצת. אבל זה לא ממש עקרוני. ההרצאה הלכה בקו של הסדרה הזאת ומשם התפצלה לעוד כל מיני סדרות וסרטים אחרים שראיתי, כמו דוקטור הו, המפקח מורס, המופע של טרומן ושמי וניל, ככה שבסך הכל, לא רק שהבנתי את ההרצאה, גם נהניתי ממנה. 

יצאתי מההרצאה בארבע כדי להגיע לרכבת בארבע עשרים וחמש, ואיכשהו הצלחתי ברוב כישרוני לפספס אותה, ונאלצתי לחכות עשרים דקות לרכבת הבאה.

אה יואו! שכחתי לספר על משהו חשוב לא פחות! קניתי באוהל מרצ'נדייז חולצה אחת המגניבות! חולצה שחורה, שיש עליה הדפס בשחור לבן של דרת' ויידר מחזיק ורד, עם הכיתוב SITH HAPPENS. זה פשוט כזה ענק! אני מתה על זה.

רציתי ללכת לאייקון גם ביום חמישי, אבל התעוררתי מאוחר והתעצלתי לנסוע. במקום זאת, החלטתי לעשות צעד די גדול בדרך להשלמה עם הניתוק שלי מדניאל. פתחתי את הביג לבובסקי. מי שקרא את הפוסטים הקודמים יודע שהדיוידי של ביג לבובסקי היה אמור להיות המתנה שלי ליום ההולדת השבע עשרה של דניאל, אבל נפרדנו באמצע ולא הספקתי לתת לו אותה. זה לא היה נראה כאילו אנחנו הולכים להיפגש שוב. פתחתי אותו, וראיתי את הסרט, וצחקתי כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו. ולא היה לי אכפת. אני גאה בעצמי. אני חושבת שזאת התקדמות, איזושהי.

אחרי הצהרים ביום חמישי היתה לי פעולה די מוצלחת. למרות שרותם לא היתה ורק רמי הדריך אותנו, הצלחנו לעבור את הפעולה בשלמותה בלי לפוצץ ולצעוק ולעצבן. זאת היתה פעולה לא מתודית, בלי נושא ממשי, אבל זה היה כיף. לא סתם כיף, כיף גיבוש והנאה!

שיחקנו טאקי ידיים, ואז היתה לנו את משימת ה"אמץ לך ביצת מחמד, בנה לה מתקן, זרוק אותה גבוה, חכה שהיא תיפול, ובדוק אם היא נשארה שלמה". הצלחתי, אגב, להשאיר את שימי, ביצת המחמד האקראית שלי, שלמה, באמצעות מתקן שהכיל עציץ, אלבד, חוט תמה ושקית ניילון מפוספסת באדום ולבן. אחר כך הלכנו לשחק משחק שנקרא בננה (במלעיל! לא סתם בננה), זה סוג של מחבואים משודרג. לפעמים זה ממש כיף להיות ילדים קטנים, לא צריך הרבה יותר מזה בחלק מהפעמים. זה כלל ריצות מטורפות מסביב לקן ובעיטה בבקבוקי מים תוך צעקות היסטריות של בננה בננה. בתור משחק סיום שיחקנו מחבואים עשר תשע באולם. אחרי שהפעולה הסתיימה התיישבנו בחדר ככה והתחלנו סתם לדבר. פלטתי בירבורי מרמור רנדומליים שעסקו באי החיבה שלי לכמה אנשים מסויימים בקן. משם זה התגלגל לשיחה על למה לא סופרים את מה שקבוצת ככה אומרת. דוגרי, אנחנו הקבוצה הכי ותיקה, מגובשת ויציבה בקן, ובכל זאת, אנחנו תלויים באוויר. בגו"ב תופסים עלינו תחת והגו"צ מסתכלים עלינו מלמטה. הדעה שלנו נופלת בין הכיסאות כי אנחנו, פורמלית, לא בדיוק במצב של להיות קבוצה משמעותית מבחינה קנית, ולא רק בפני עצמנו. רמי הינהן בשקט ואמר שהוא יקח את זה לתשומת ליבו. יה, רייט. טוב, זה לא יפה, אולי אני סתם סקפטית. נראה מה יצא מזה כבר. החלטנו, בכל אופן, שנארגן כקבוצה ערב משחקי קופסה לקן, כי ערבי משחקי קופסה זה ממש מגניב. מעבר לזה, חשבנו לארגן ערב רק של הקבוצה, שבו נראה סרט, נזמין פיצה ונישן בקן, כמו שעשינו בתחילת החופש, ערב שנחל הצלחה כבירה (יש לי חיבה למילה הזאת, כביר. רשימת המילים האהובות עלי מתרחבת - עכשיו זה "שמח", "עוגיה" ו"כביר".) הלכתי הביתה ביחד עם אותיר, דין וליעד, והיה משעשע בהחלט. הרבה יותר כיף להיות בקבוצה שמכילה מעט בנות והרבה בנים. אני חושבת שאם ככה תחזיק עוד כמה שנים, בכל אופן, אני מקווה שהיא תחזיק, אנחנו נהיה אחלה קבוצה בוגרת. נוכל להחזיק את הקן ממש טוב, ויהיו לנו לפחות שלושה זוגות הדרכה מושלמים של בן ובת! ג'יז איזה חלומות רטובים. כן כן כן, נבנה לנו קן!

ד"א, יואל אמר שהדבקתי אותו במגפת האגאפו אגאפו מיה פיצריקה, ושהוא התחיל לקרוא לאנשים פיצריקה ולשיר את זה בכל רחבי הגרעין. אני עוד אשתלט על העולם!

שיו יצא פוסט ממש ארוך. למי שקרא עד כאן מגיע עיטור עוז.

נועה

עריכה:

הוט מעיה, זריר קופעיה.