המקום הכי טוב לשמוע בו מוזיקה, זה הרחוב. אין שום דבר שמפריע, ואתה מתמסר לגמרי למה שאתה שומע. קניתי אתמול את גרייס של ג'ף באקלי, ואני בהלם מכך שעוד לא עליתי על זה קודם. הכרתי אותו רק באופן פורמלי עד עכשיו. הלכתי ברחוב ושמעתי את האלבום. כשזה הגיע להללויה, הקאבר המדהים שהוא עשה לשיר ההיסטורי של לאונרד כהן, עברה בי צמרמורת היסטרית בכל הגוף. למרות שאני מרוטה למשעי, כל שביב שערה בגוף שלי הזדקר כששמעתי את זה בפעם הראשונה בריכוז אמיתי. זה לא קורה לי הרבה. יש משהו מיוחד באיש הזה.

אתמול ראיתי את התפוז המכני, שוב. אני כל פעם עולה בו על ניואנסים חדשים. הגעתי למסקנה שזה כנראה הסרט הכי מפחיד שראיתי בחיים. אלים, ברוטאלי, מזוויע, מחריד. הסרט הזה נראה כמו משהו שיכולים היו לברוא הסיוטים הכי גרועים שלי. אתם יודעים מה הכי מפחיד בו? שהוא מציג מציאות אפשרית. מזעזעת, אבל אפשרית בהחלט. סטנלי קובריק גאון.

אתמול גם ראיתי בפעם הראשונה את פילדלפיה. אני לא זוכרת מתי כל כך התעצבנתי מסרט, ומתי כל כך בכיתי מסרט. טום הנקס ענק, פשוט ענק. היו חלקים בסרט שעשו לי חשק לקום ולהרביץ למסך. הצדדים הכי חשוכים, הכי מגעילים והכי פרימיטיביים של אנשים יצאו בסרט הזה. כשהדמות ששיחק טום הנקס מתה בכיתי כמו ילדה קטנה. גם זה לא קורה הרבה. זה כבר לא כל כך מפליא אותי שהוא קיבל כל כך הרבה אוסקרים.

נועה