כפי שכבר הספקתי לומר לכמה אנשים, זה היה סרט מושלם. מושלם, פשוט מושלם.

מדובר במאה התשע עשרה המאוחרת באמריקה. ג'סי ג'יימס, שמגולם כאן בידי הכפיל של אלוהים, בראד פיט, האאוטלו המפורסם והנערץ, שנחשב לרובין הוד מודרני, שחברי כנופייתו הידועה נופלים בזה אחר זה, זה בידי המוות וזה בידי הרשויות מסיבות כאלה ואחרות, חובר לאחים צ'רלי ובוב פורד. צ'רלי פורד, הגדול ביניהם הוא טיפש בלום. בוב, שמגולם בידי קייסי אפלק, שחקן מבריק שלא נתקלתי בו לפני כן, הוא מעריץ של ג'סי ג'יימס מאז ילדותו. הוא רגיש ודי בכייני, ובתחילה מתייחס אל ג'סי, החולה והמדוכא עמוקות, בחרדת קודש. אחרי שג'סי מחסל את חברם של הפורדים אד מילר, בוב מתחיל לאבד מהכבוד שהוא רכש לאליל ילדותו ג'סי. הוא גם יודע, שבשלב מסויים ג'סי יהרוג גם אותו ואת אחיו, כמו שהוא עשה לכל חברי כנופייתו בדרך זו או אחרת. בוב עושה עיסקה עם הרשויות, שבמסגרתה ניתנים לו עשרה ימים לחסל את ג'סי ג'יימס תמורת פרס כספי מסויים.

ככל שהסרט מתקדם, ג'סי מתחיל לגלות חולשה, והדיכאון העמוק שהוא שרוי בו ניכר לעין. בינו לבין בוב נרקמת ידידות לא אופיינית, מה שמבלבל את בוב וגורם לו לא להיות בטוח בצד של מי הוא. ואז, בסצינה אחת בלתי נשכחת, כאשר ג'סי מניח בחגיגיות את אקדחיו על הספה וניגש לאבק תמונה של סוס שנמצאת מעל האח, בוב, בעיניים דומעות, יורה בג'סי באקדח שג'סי עצמו נתן לו.

מותו של ג'יימס עורר הלם גדול. אנשים עלו לרגל לביתו כדי לראות את המקום שבו גיבורם של רבים נרצח, קנו את תמונתו של ג'סי המת. בוב פורד בינתיים, נהיה טיפוס שנוא. הוא כונה פחדן. בזו לו, תלו סנאים מתים על דלת ביתו ושלחו אליו מכתבי איומים. אחיו התאבד בגלל החרטה על מעשה הרצח שאחיו ביצע, ובסופו של דבר, אלמוני התנקש גם בחייו של בוב פורד. בוב חשב שהוא יזכה לתהילה בגלל הרצח שביצע. בוב חשב שמשפחות עשרות האנשים שג'סי הביא למותם יראו בו גיבור. מושיעם וגואלם. הוא טעה.

איש לא קנה את תמונתו, איש לא עלה לראות את ביתו. הוא נשכח ומת כאלמוני, כאלמוני שרצח את ג'סי ג'יימס.

הסרט עצמו הוא יצירה קולנועית מבריקה. ארוכה, כבדה ומתישה, וקשה לצפות בה במכה אחת ולהישאר מרוכז, גם בגלל עומס הפרטים והעושר שלה. קשה לעמוד בזה. הסרט מדהים. ההפקה, שבוצעה בחלקה בידי רידלי סקוט, שאותו אני לרוב לא מאד מחבבת, היא ברמה בין הגבוהות בנתקלתי בהם בשנה האחרונה. העריכה מצויינת גם היא. למרות שהסרט ארוך מאד, כל סצינה מלאה בניואנסים שחיוניים לבניית האווירה וההתפתחות ההדרגתית של הסיפור. הדברים כאן לא באים במכות. הם נבנים לאט לאט, במשך שעתיים וחצי של עונג צרוף. כל סצינה וסצינה בסרט, ויש הרבה, היא בדיוק איפה שהיא צריכה להיות, עשוייה בדיוק איך שהיא צריכה להיעשות. מי שמכיר אותי יודע על חיבתי הרבה לבראד פיט, שעצם קיומו בסרט, לא בסרט הזה בפרט, בכל סרט בכלל, יכולה להפוך סרט של שלושה כוכבים לסרט של ארבעה וחצי. ההופעה שלו כאן היא אחת ההופעות הטובות שלו אי פעם, לדעתי. אני לא יכולה לחכות כבר לאינגלוריוס באסטארדס!

דבר מיוחד שרציתי להתייחס אליו כאן, הוא עריכת הסאונד והפסקול. בפעמים הבאות שאתם צופים בסרטים, תנסו לשים לב לצלילים שמפיקות מכות. אגרופים נמרצים בדרך כלל מלווים בצליל גס, שמופיע תמיד, ושאף פעם לא קיים במציאות. בסרט הזה, זה לא קיים. המכות כאן נשמעות בדיוק כמו מכות! כמובן, עוד דבר שמוסיף לאותנטיות, לבוסריות אולי (למרות שהוא לא בוסרי בכלל, שתבינו! זאת היתה המטרה של כל עבודת ההפקה הזאת), לאמינות ולאנושיות הכנה והגסה של הסרט הזה. הפסקול גם הוא יפהפה, עדין ולא יומרני.

מעבר לכל זה, הוא גרם לי לחשוב, הבוב פורד הזה, עם הקול הרועד, הפנים שעוד לא התחילו לצמח שיער, העיניים הנוצצות. מה מחיר הבגידה? איפה עובר הגבול, בין החבר הכי טוב שלך לאוייב הכי נורא שלך? במי כבר אפשר לתת אמון?

עולות בסרט הזה כל מיני אקסיומות מוסריות די כבדות. מסוג השאלות שאני יכולה ללכת בגללן ימים שלמים אחרי הזנב של עצמי ולא להגיע לכלום. יש לסרט הזה, ולבוב פורד במיוחד, אימפקט מאד חזק. הפואנטה כאן ברורה ובהירה.

זה מאד יפה בעיני.

בשורה התחתונה - היה שווה שעתיים וחצי מהחיים שלי, היה בהחלט שווה.

שימו לב, שאני ילדה רבת פעלים! אתמול נכתבו שני פוסטים, זה, שהיה בטיוטה למרות שהיה גמור, והפוסט הקודם שהייתי מאד רוצה שתקראו את הסטייטמנט שמוצג בו (!!). שלושת הימים הקרובים חביבים ביותר. היום למדתי שלוש שעות, התחלתי בעשר ויצאתי בשתים עשרה וחצי. אפילו פחות משלוש שעות, מסתבר. מחר אני לומדת שוב שלוש שעות, בגלל יום רבין שאליו אני כנראה אתייחס בהמשך היום, וביום שלישי - טה טה טה טם - אני ורוני כנראה נוסעות לת"א להיפגש. צריך לנצל כל יום חופש שנקרה בדרכנו, כי עד חנוכה אנחנו משועבדים! בגלל הבחירות לרשויות המקומיות והכל התפנה יום שלישי ולגמרי ובמזל בלתי רגיל גם לרוני יש קלפי בביתספר, כך שיצא סבבה.

בסך הכל, די בסדר.

אני שוקלת לעבור כיתה.

נועה