טייק א לוק אט מי.

ברגעים אלה ממש אני שותה שוקו אלכוהולי מאולתר שמורכב מליקר שוקולד ומים רותחים. זה טוב. לוליטה זה אחד הספרים המדכדכים. בחלקו הוא נותן לי תחושת מועקה כבדה בבטן, כזאת משתקת שמדביקה אותי לכורסה. בחלקו האחר הוא פשוט נע לאט. הוא עשוי ממחטים. ננעצות בי אחת אחת. הוא זז לאט. חצאיות, שמלות, גלידות, קולנוע, מחבטי טניס. ביטויי אהבה חולניים. פנטזיות אפלות. הסוטה המטורף הזה, מצליח בספר הזה לגרום לך לחשוב כאילו מה שהוא מעולל לילדה הקטנה זה בסדר. זה לא בסדר.

הוא נע לאט. לפעמים אני מסתכלת על הראש של המקלחת. מחכה לטיפה קטנה שתחליק מתחתיתו המחוררת של הדוש. טיים איז און איטס סייד. לאט לאט היא גולשת למטה.

החיים שלי גולשים לאט לאט למטה. יש לי זמן לחשוב.

איך אנשים רואים אותי?

מעטים האנשים שרואים אותי כשווה. חלק אינטגרלי משיחת ההיכרות ביני ולבין אנשים אחרים עוסק בגיל שלי. לא נוח לי איתו, כולם יודעים את זה. וואטסואבר, אני לא רגילה. אינטלקטואלית אני כמו החברים שלי. השיחות הן באותה רמה. אין לי מכנים משותפים עם שאר הצוציקיה שמכונה השכבה שלי, לרוב. אני שם כי ככה כתוב בחוק. מבחינת ניסיון, אני נופלת מהם. אני ספק מוכה אלם ספק מוקסמת. אני נופלת בין הכיסאות.

בחזרה להתחלה. סופי רואה אותי כשווה. ומה עם כל השאר? אם ללכת בראש הזה, אז יוצא שיש לי בסביבות המאתיים חמישים אחים גדולים. די מצחיק, די עצוב. הכל נורא דואלי. הלוואי שאנשים היו רואים אותי כמו שהייתי רוצה. אני די רציונאלית, אתם יודעים? אני לא די רציונאלית, בעצם, אני מאד רציונאלית. ומצד שני, אני מועדת באמצע. אני מרגישה דברים, אני מתאהבת, אני נותנת לעצמי להיות תלויה באנשים. איפה עובר הגבול? כנראה שבין הרגליים שלי. איך ניצן רואה אותי? ועידן? ואילה? ותמר? ודניאל? כולם בטח האחים הגדולים שלי, ככה שמה שהיה עם דניאל היה בבחינת גילוי עריות, בררר. הם כל כך אובר הכל. יש לך זמן, לאן את רצה.

הראש שלי עובד בצורה מאד לא מסודרת. אני עוברת ממחשבה על ארז טל לג'רוויס קוקר, מג'רוויס קוקר לבלר, מבלר לאופרה ההזויה של דיימון אלברן, ומכאן זה ממני והלאה. זה כמו אפקט של דומינו. אבן אדומה, אבן צהובה, אבן כחולה עם פסים. לאחרונה זה נראה לי נורא קשה לארגן את המחשבות שלי. וזה לא שיש לי משהו, זה לא דפקט, אני משוכנעת שלא. אני יכולה לתפוס אותן, להציב את האצבע ולגרום לאבן הכחולה עם הפסים לא לקרוס קדימה ולרמוס את חברתה שבאה לפני. הראש שלי הוא כמו חוות פרפרים. הם עפים ממקום למקום. אולי זה בגלל שיש לי יותר מדי זמן.

אני צורכת סרטים, ספרים, מוזיקה וטלוויזיה כמו אוכל ומים. דברים נתפסים לי בראש, כל יום הוא דז'ה וו אחד גדול. המון מטאפורות. הכל קשור, אני אומרת לכם. הכל קשור. יש חוטים דקים ושקופים שטיפות של טל תלויות עליהן, סימנים לימים אחרים. אני מתחילה להיות ברורה פחות ופחות.

זה מעצבן. איפה אני בכל הסיפור הזה?

אלוהים אדירים, איזה הגיגים. חייבים להכניס לראש קצת מתמטיקה

נועה