Let the golden age begin

אז מה עשיתי בחופש הזה בעצם? אני לא זוכרת מה בדיוק קרה לפי ימים... אני זוכרת באופן כללי דברים קטנים ושמחים שהיו לי. הייתי אמורה לפגוש את רוני ולנסוע לת"א לפגוש את כרם. מתוך שתי תוכניות עיקריות ביצעת חצי תוכנית.

אתם מבינים, לשקר אין רגליים. הכל היה בסדר עד יום שישי, שלושה ימים לפני הפגישה המתוכננת עם אהובתי הירושלמית. ואז אמא שלי הטילה פצצה, בום! יש לי אמא ירושלימופובית במלוא מובן המילה שהמצאתי במיוחד לרגל המאורע הזה. ירושלימופובית. קשה לי להיזכר מתי הייתי בפעם האחרונה בירושלים שלא במסגרת ביתספר, או במסגרת פורמלית אחרת כלשהי. אולי בשנה שעברה. בשביל הנסיעה לרוני כבר היה לי טרמפ והכל, וזה היה מאורגן כבר והכל היה מוכן, ואז, אינדיד, בום: היא רוצה לדבר עם אמא של רוני כדי לוודא שאני לא הולכת לבלות יום שלם בסקוואט מסומם או בכיכר ציון או באלוהים יודע איפה. בפסגת זאב, אנאעארף. לא חשבתי שתהיה עם זה בעיה... רוני ניפחה את הסיפור. אמא שלה כנראה עוד יותר גרועה משלי, ומסתבר שאילו היא היתה יודעת שאני אינטרנטית היא בכלל לא היתה חושבת על זה. רוני ניפחה את הסיפור הבסיס, שהיה שהכרנו דרך חברה משותפת מהסיירות, למימדים גדולים כל כך עד שבסוף מה שהיא אמרה לאמא שלה היא שאני גרתי בירושלים והייתי איתה בסיירות ואז עברתי לרחובות. אמא שלי לא הסכימה לשקר בשבילנו. אני גם מבינה אותה, כי זה מעמיד אותה במצב לא כל כך נוח. אני מעולם לא הייתי בסיירות, לא ברחובות ושלא נדבר על ירושלים.בסוף לא נסעתי. לא תאמינו כמה בכיתי על זה. ליטרים. אני כזאת בכיינית אלוהים ישמור, אני הרבה יותר גרועה ממה שאני חושבת. שימישהו ירה בי!

בעניין הזכר. הוא זכר מאד נחמד שקראתי בבלוג שלו הרבה מאד זמן וכל פעם שקלתי אם ליצור איתו קשר או לא. בסוף כן. הוא היה ממש סבבה, אלי ובכלל. קבענו להיפגש ביום ראשון בתל אביב. בסוף זה רק חצי יצא. אמא שלי החליטה שהיא לא רוצה לתת לי לנסוע, גם הפעם. "ירד גשם!" (לא ירד גשם) "יהיו פיגועים!" (לא היו פיגועים) "יפלו צפרדעים מהשמיים!" (...)

וואטסואבר, בגלל היא ניתצה את תוכניות הרוני שהיו פי כמה וכמה יותר חשובות מתוכניות הזכר המסתורי, היא החליטה בסוף לתת לי לנסוע, אבל עם סופי. בסדר. התארגנו על זה, וככה בערך נראה יום ראשון:

באתי לסופי בבוקר ואז מהבית שלה הלכנו לקניון כדי לבדוק אם יש את הדוק מרטנס שרציתי. היו, אבל לא היתה מידה. המוכרת הציעה שאני אשאיר אצלה את הכסף והיא תייבא לי במיוחד. לא עשיתי את זה מאחר זה נשמע לא בטוח, ואחרי הכל ארבע מאות שקל זה די הרבה כסף למרוששת שכמוני... לקחנו אוטובוס מהקניון לרכבת. תיכננו לעלות על הרכבת שיוצאת מרחובות בעשר ושלושים ושלוש דקות (!) ואיחרנו אותה. מסתבר שהרכבת הבאה שהיתה אמורה לנחות ברחובות היא רק שעה מאז. כבר חשבתי לחזור הביתה והכל, אבל אז הודיע הכרוז שרכבת מאספת נוחתת בפתאומיות בעוד עשר דקות, אז היה לנו מזל. כשהגענו לעזריאלי ביצענו את ריטואל ה"ללכת לטאוור רקורדס ולהתלהב מהפלייליסט הממש טוב שיש שם ולהתלהב מכל הדיסקים שיש שם ואין ברחובות". כשבאנו לשם השמיעו MGMT ורדיוהד. נייס! אחר כך סופי ניגשה לדוכן הנחמד של דוקטור לק ולקחה לעצמה איזו גלידה משונה בצלוחית בצורת פרח כחול כזה הוּהוּ. אחר כך סרנו לנו לדיזינגוף סנטר וביצענו את ריטואל ה"לקרוא את כל הגרפיטי שיש יל הקירות ברחוב דיזינגוף, כמו 'צחצחו שיניים כל עוד אתם יכולים'". הלכנו לאוזן השלישית וקניתי סוף סוף את הדיסקשל הסולסייברז שרציתי כל כך הרבה זמן! להקה מוזרה ומגניבה, ומוזרה. ומגניבה. זה מין רוק עם גוספל, ושימוש חוזר ונשנה בביטוי "ג'יזס" בכל מיני קונוטציות. הלכנו לשוטט לנו בדיזינגוף סנטר עצמו. גמרנו אומר: כשנתעשר קצת ניסע לשם שוב ונקנה את כל מה שיש בדיסק סנטר! זה זול בצורה מדהימה פשוט, אפשר בשקט לצאת משם עם חמישה דיסקים במכה אחת. שוטטנו שוטטנו... ניהלנו דיון סוער על האם בורגרנץ' פשטו רגל בסוף או לא, והגענו למסקנה שאנחנו לא נכנסות לשם יותר כי סופי מקבלת מזה בחילה... ובסופו של דבר חזרנו לעזריאלי. אה בשלב מסויים ראיתי את אפרת גוש חוצה את הכביש לכיוון האוזן השלישית. הבחורה הזאת מתלבשת ממש טוב.

בעזריאלי פגשתי את מר כרם.

בטאוור רקורדס, עם מין כפפות מכוערות כאלה בלי אצבע. אני וסופי שיחקנו במשחק הידוע של "אני לא מכירה אותך", ככה שהתפניתי להתעסק בבחור. לפעמים אני כזאת פוסטמה שזה דבר מדהים. אני יכולה לזהות שיתוף  פעולה או אי שיתוף פעולה ממש בקלות, כלומר, זה באמת ממש ממש בולט, וזה לא קשור לבעלות או חוסר טאקט. הבעיה היא שאני אף פעם לא זוכרת לשים לזה לב לפני שאני מוציאה את עצמי פוסטמה, זה תמיד קורה רק אחרי. זה זרם לו בשקט ואז זימנתי את הריטואל הידוע של "ללכת להתמזמז בחדר ג'ז של טאוור רקורדס". טוב זה לא ממש ריטואל ידוע, זה יותר כמו התרסה כלפי אנשים וכלפי עצמי וכלפי דברים שאני זוכרת. אני עוזרת לזה להגליד. אז שוב, הוא מנשק מושלם ואין טעם להוסיף על זה.

באופן ברוטלי אני וסופי היינו צריכה ללכת, אז נטשתי אותו שם. זה היה ממש קצר ולא מי יודע מה נוח, אבל לא יודעת, אולי תהיה פעם שניה. לי היה נחמד. נסענו ברכבת חזרה לרחובות (לא לפני שפגשנו את גלעד חן סלש קליין כפרה עליו!). כשירדנו משם פגשנו גם את מיטל, ונסענו כולנו בעמידה עולזת בקו שלוש עשרה איש איש למקומו. אני וסופי ירדנו בסירני ואז ניגשנו למכולת כי סופי רצתה לקנות תפוחים (?!). הלכנו לקונסרבטוריון וחיזרנו לנו חזרה בעליצות, וכך בעצם נגמר לו יום ראשון.

בכלל, אני לא חושבת שהיה לי יום אחד החופש שבו לא פגשתי את סופי! כל פעם בהזדמנות אחרת. אני אוהבת אותךְ. המון המון.

אתמול גם מימשתי את שאיפתי משחר ההיסטוריה והתחדשתי בזוג דוק מרטנס שנקנו סבניף אחר של וויקנד שבו גם היתה מידה בשבילי וגם זה עלה פחות, ככה שיצא טוב מאד. ככה בעצם מסתכם חופש חנוכה שלי, די נחמד.

אמרתי מקודם שזה משגע אותי כל פעם, כשאני חושבת שאין לי מה לכתוב ויוצא לי פוסט ארוך כאילו כלום.

אולי אני באופן כללי צריכה להפסיק לחשוב

אה ואגב!

קיבלתי את האישור ממשרד החינוך לגשת לבחינה לביתספר שאני רוצה להתקבל למסלול-ילדים-אומללים שלו. ראיתי דוגמה של הבחינה, ואם באמת היא תהיה במתכונת הזאת, אז אני נכנסת לשם בהליכה לאחור. יהיה טוב.

נועה