לראשונה בחיי ראיתי את הסרט הזה בשלמותו. חזרו להריץ אותו באקרנים (אקרנים עלק, קולנוע חן. הם יודעים להנות מהוייב) בגלל שהוא מצליח עכשיו בחו"ל והכל. אז הלכנו, אני סופי ורננה. שבוע שני בקולנוע. אולי אני צריכה למצוא דרך לעשות קצת כסף מדי פעם. היום כבר לא קל להתפלח לקולנוע... אני רוצה לראות סרט כל יום.

אז ככה.

האובראול הכללי הוא מעולה. ממש. מה"בגדול" ועד הדקויות. אני אתחיל מההתחלה.

אוף בא לי למות אני כל כך דלה במושגים. אני צריכה למצוא מקום שמלמד את החרא הזה פה באיזור. ושלא יהיה מיועד לזקנות אומללות שאין להן מה לעשות בבקרים חוץ מלטחון אלמודובר.

למי שלא ראה, ואני לא חושבת שנשארו הרבה שלא ראו, הסרט עוסק למעשה באנשים ובזכרונות שלהן ממלחמת לבנון הראשונה.

אני לא יודעת עד כמה הדמויות שהופיעו שם באמת שוטטו על קרקע העולם, אבל אני יודעת שלפחות כמה מהן היו קיימות במציאות. ע"ע ארי פולמן, הבמאי ובמקרה הגיבור הראשי של הסרט. אה, ואריק שרון. ובגין, חחח.  בכל אופן, שיחה עם בחור שהיה איתו במלחמה וסובל מסיוט שחוזר על עצמו במשך הרבה זמן היווה טריגר לפולמן לנסות להיזכר במה שקרה שם באמת, בלבנון. מתחוור לו שהוא לא זוכר משם כלום חוץ מתמונה אחת. הוא מחליט איכשהו שהוא רוצה לבנות לעצמו את הזיכרון מלבנון מחדש, והוא מתחיל לעבור מבנאדם לבנאדם ולשמוע את מה שהוא זוכר משם. משברי הזכרונות של החברים שלו הוא מנסה לבנות את הזיכרון השלם של עצמו.

נתחיל מהכלבים. אני אקרא לזה לצורך העניין האינטרו של הסרט. כלומר, נו, מה שקורה מאחורי כתוביות הפתיחה. באינטרו של הסרט רואים כלבים מטורפים, שלדיים מפחידים כאלה, עם עיניים צהובות. את כל תל אביב הם הפכו, הכלבים האלה. וזו היתה דרך מעולה להחליק לתוך העלילה. בהשוואה לאינטרואים של סרטים אחרים, כן! זה ממש טוב! נגיד בביג לבווסקי רואים את השיח המתגלגל הזה ברחובות לוס אנג'לס. וב... איזה עוד סרטים ראיתי לאחרונה... בהחולמים של ברטולוצ'י לצורך העניין הכתוביות פשוט מחליקות לאורכו של איזה בניין ואז היישר לחיקו של מייקל פיט המעורר-התרוממות-באיזור-החלציים.

החלום הקריפי הזה של בועז שיושב עם ארי פולמן בפאב היווה את הטריגר לאמירה שממנה נובע כל הסרט בעצם. "למה את שואל אותי? אני עושה סרטים." זה היה משהו בערך כזה. אחת מהאמירות הכאילו מינוריות האלה שבונות מעצם את כל הרקע. זה, ומה שהמומחית ההיא לפוסט טראומה אמרה לו, בנוגע לצלם החובב. היא אמרה שהגיע אליה מישהו שלא זכר כלום מהמלחמה. הוא היה צלם חובב. הסיבה שהוא לא זכר שום דבר היתה בעצם העבודה שהוא ראה את הכל, את כל הגופות והפצועים וההפגזות כאובייקטים לצילום. הוא לא ראה את עצמו כחלק מזה. הוא התחיל לזכור דברים ברגע שהמצלמה שלו לכאורה נשברה, ברגע שהוא תפס שהוא באמת שם. הסיבה שארי פולמן לא זכר שום דבר מהמלחמה היתה בגלל שהוא ראה את הכל כסרט. במשך כל זמן המלחמה הוא חי בסרט. ולכן הוא לא זכר. כנראה שהסרט שהוא חי בו היה לא משהו.

אני יכולה להגיד בטוח שהסרט נבנה בצורה יפהפיה. לא היה שם דבר אחד שלא היה חיוני. הכל שיחק תפקיד, לא היתה פיסת מידע אחת מיותרת (שלא כמו באוסטרליה המחריד שראיתי שבוע שעבר, שהיו בו איזה שבע נקודות מפנה ומיליון סצינות שאפשר היה לגזור). היו שם כמה סצינות מדהימות ויפהפיות, כמו סצינת הסמי ואלס שעל שמה קרוי הסרט, ועוד כמה שאין ממש טעם לפרט עליהן. הכל רק בנה לאט לאט הבנה והתפכחות, אצל הדמויות ואולי גם אצלי... בנוגע לבית זונות שהלך שם. באחד הקטעים נאמר שמה שהלך במקום מסויים נראה כמו מה שרואים כשלוקחים לס"ד. ההרגשה הזאת עברה מעולה. היו שם דבר מטלטלים; "קח דחפור, תעמיס עליו את כל הפצועים וההרוגים, ותשפוך אותם", למשל.

דברים עברו טוב גם בגלל עבודת האנימציה היפהפיה שעשתה חסד גדול עם העלילה הלא פשוטה וההזויה מאד לפרקים של הסרט הזה. הצהוב הזה, ששלט בכל הסרט, עורר בשלב מסויים רפלקס הקאה מאד בוטה. תופס בבטן ומגעיל את הנשמה. והאדום של הקטע שאני כבר לא כל כך זוכרת שבו נאמר שיכולת למצוא אצבעות ועיניים של אנשים בצנצנות, והקטע של הסוסים המתים. והכחול, של ההזיה על הספינה ("תסביך אדיפוס!" הכריזה סופי בשמחה כאשר הבחור האומלל נשכב בין רגליה של האישה הענקית ששחתה גב אל עבר האופק), ושל השחיה מביירות עד המוצב ההוא, באפיסת כוחות מחליאה. גם הפסקול תרם לכל האווירה הריקנית-רצחנית משהו (לבנוןןןןןן בוקר טובבבבב) של כל מיני חלקים בסרט הזה. בכל אופן, הבנתם את הפואנטה שלי. הוא עשוי ממש טוב.

עכשיו נגיע לסוף, שהיה כאילו, סגירת מעגל מושלמת, שהשלימה לגמרי את הזיכרון של ארי פולמן ואת התמונה היחידה שהוא זכר מהמלחמה בכוחות עצמו. מדובר היה בקטע צהבהב נוסף שבו רואים אותו ועוד שני בחורים עירומים משכשכים בים, בחוף של ביירות. רואים אותם, פעם אחרי פעם יוצאים מן המים, עירומים, גרומים ורזים כמו קיסמים,  עולים על מדים ונכנסים לתוך ביירות עצמה. אז הם מגיעים לצומת אחת ומתוך אחד הרחובות יוצאת שיירה כזאת של נשים מוסלמיות צורחות ובוכת וצווחות בקולי קולות. הקטע הזה חזר על עצמו כמה פעמים במהלך הסרט וכל פעם אתה שם לב למשהו חדש בקטע הזה, התמונות של באשיר, השלטים והכתובות על הקירות. בסצינה האחרונה של הסרט רואים את התמונה הזאת, אבל מהכיוון השני - רואים את מה שקרה לפני כן, רואים את מה שקרה בתחילת הסמטה הזאת שהמקוננות הערביות הלכו בה; ערימות הגופות במרווחים בין הבתים, ההריסות, האבק. ואז, סגירת המעגל המושלמת - לקראת הסוף אתה כבר מזהה את הסמטה, אתה מזהה את השם של בית הקפה או מה שזה לא היה שם, השלט המואר הזה שהיה תלוי על צלע אחד הבניינים, המראה של הצומת מההזיה של פולמן, ואז אתה רואה אותם, באים אחרי הים. הזיכרון הושלם. הדבר היחידי שהרס לי את הקטע הזה היה האיחוי עם התמונות החדשותיות, כלומר, הקטע המצולם היחיד שהופיע בכל הסרט, של הערביות הצורחות, והגופות והכל. זה קצת הרס לי, כי זה הכניס את הנופך הפוליטי עמוק יותר, כמו לדחוף את הפאנצ'ליין לבדיחה בכוח. עצם העובדה שהסרט היה מצוייר שמר על מרחק מסויים היו מה שרץ על המסך לבין הפוליטיקה, למה שקרה שם באמת, זה לבש צורה של הזיה. הקטע המצולם ההוא קצת שבר לי את זה, אבל לא נורא. זה היה שווה הכל.

שם הסרט נגמר.

אני, בכל אופן, צריכה לראות את זה עוד פעם. לחזור על הניואנסים.

כמובן שאין צורך לומר שזה השאיר עלי, כאילו, מכתשים של רושם, וזיליוני שאלות בנוגע למלחמה עצמה, עוד סיבה לצאת כאילו, לצאת ולבדוק, עד כמה ההזיה הציורית של פולמן קרובה למציאות. גם אם היא לא, היא עשויה מעולה.

נועה