ואיכשהו תמיד משהו חייב לקלקל את כך הכיף ומצב הרוח הטוב שהיה לי.

אבא שלי צריך למצוא לו בת אחרת לקרוא לה בהמה, כי איתי הוא גמר הבוקר. אז הייתי הפוכה ואקסטטית ומותשת ומאוהבת מאד אחרי אתמול והחדר שלי היה הפוך לגמרי. לא זכרתי ששלישי זה יום הניקיון, לא זכרתי, תהרוג אותי. "את יודעת שלא ינקו לך את החדר היום", הוא אומר בטון המטיף המפורסם שלו. "סליחה, שכחתי, חשבתי שזה ביום רביעי", אמרתי לו. ואז הוא סינן, בהמה. הקטע הוא שמה שהרגיז אותי זה שהוא לא אמר את זה בקול, אבל הוא אמר את זה בכזה בירור עם השפתיים כאילו הוא יוצא מנקודת הנחה שאין לי עיניים בראש. אז תסלח לי, אבא יקר, עיניים יש לי. ואחר כך כשאמרתי לו שהעובדה שלא סידרתי את החדר המסכן שלי זה לא סיבה לכנות אותי בשמות הו-כה-מחמיאים, אז הוא אמר שאני הוזה ושאני ממציאה ושאני משקרת. זה הגבול. אני לא משקרת. הוזה! אמרתי לו שיקנה לי כדורים.

וזה ככה כל פעם. ביום ראשון למשל, אמא שלי יצאה להשתלמות מטעם לשכת עורכי הדין. יום ראשון זה יום עמוס, ואבא בא לאסוף אותי בערב מהקונסרבטוריון. שאלתי אותו אם כולם בבית. שמעתי המהום לא ברור ואני חשבתי שהוא אמר כן, אז שאלתי איך אמא חזרה ומתי היא חזרה, ואולי עוד משהו, והוא התחיל לצעוק כמו מטורף בלי הבחנה. את לא נותנת לי לדבר! את לא מקשיבה! את מקשיבה רק לעצמך! את משקרת! באמת מצא לו עם מי לריב. מבחינתו אני בת שמונה כבר שנים. ואני מקולקלת בעיניו או משהו כזה, כי איכשהו שום דבר לא בסדר כשזה מגיע אלי. הוא טוב בלדבר על בטן מלאה, הוא טוב בלדבר כשאין לו על מה להיכנס בי, הוא נראה מעולה בעיני עצמו. קווים לדמותו של אבא שלי: הוא לא לוקח אחריות על מה שהוא אומר, הוא נוטה לכעוס ולהתנגח, ומבחינתו כולם דופקים הכל ורק הוא קדוש. שנים הוא מסתובב עם הראש בתחת וסותם את האוזניים כל פעם שמה שנאמר הוא באמת חשוב, ולא רק תיאורי, מרחוק, מסתכל פנימה.

ולי נשבר מזה. אני כבר בקושי בקשר איתו ממילא, וכל פעם שאני מנסה ליצור אחד כזה מחדש, לבנות אותו, לתקן, ובאמת, שתבינו, אני לא קדושה. אבל אני יודעת להתנצל ואני מבינה כשמעמידים אותי על הטעויות שלי. הוא קדוש והאגו שלו קדוש, והוא תמיד מתנגח בי, גם בשיחה כמו ההיא של יום ראשון. מה קרה, שאלתי אותך כמה שאלות בגלל ששמעתי משהו אחר ממה שאמרת, או לא אמרת.

האמת, אני כבר לא בטוחה אם הקשר הזה שווה את המאמץ. אבא יקר, אתה מגעיל.

זה כל כך ביאס אותי, השטות הזאת. בעיקר אחרי מה שהיה אתמול, שהיה כאילו, ריכוז של כל הדברים הטובים שיכולים לקרות לבנאדם. מר כרם הנכבד בא אלי, וברוב אומללותו אף הבריז משעתיים תנ"ך. חשבתי שאני לא אוכל להגיע לפגוש אותו בתחנת רכבת, כי לא היו אוטובוסים וכי יצאתי מביתספר מאוחר. בסוף זה הסתדר, וכל הזמן שהוא התיישב בתחנת אוטובוס בלוד זיינתי לו את המוח בטלפון עם סיפורי חסרי הפואנטה. באתי בסוף לפגוש את השחיפון שלי בתחנת רכבת בסוף. חיכינו לאוטובוס אלי לשכונה שוב והוא אחר, המניוק. יש לכרם עמדה מאד מסויימת לגבי איך צריך להחזיק ידיים, קריפו. הגענו אלי וברגע שהוא נכנס זה כאילו הזמן הפסיק לזוז. כמה זמן היית אצלי? שעתיים? שלוש? לא שמתי לב. אני נוטה להטיל ספק בדברים שבאים מהר כנ"ל לגבי הדבר הדפוק הזה שפיתחתי אליך בכמה שבועות האחרונים. זה באמת היה מהיר. וזה אחר לגמרי מכל מה שהכרתי עד עכשיו. לפעמים, כשיש לך דבר אחד אתה פתאום שם לב לכמה דפוק היה הדבר שהיה לך לפני כן. ואתה תופס את עצמך וחושב, פאק, איזה בזבוז זמן. ואם יש משהו שאני שונאת, זה לבזבז זמן. את האלוהים-יודע-כמה-זמן-שהיית-פה בטוח לא בזבזתי.

אני אוהבת אותך, ואת הבטן השעירה שלך, ואת הידיים המכוערות שלך, ואת העובדה שניסית ברוב ברוטאליות לדגדג אותי אחרי הכל. אני אוהבת אותך. אמרתי לך שזאת החלטה טובה, אמרתי לך שאי אפשר להפסיד מזה. בינתיים נראה לי שהרווחתי אצלך לפחות את השבוע הבא. אתה שלם עם זה עכשיו? אני מקווה שכן.

אני בכל אופן, לגמרי כן.

נועה