אין ספק, התיאוריה שלי מוכיחה את עצמה שוב ושוב - חודש טובה לנועה = חודש רע לבלוג! כשטוב לי הבלוג פשוט לא מעניין.

מה עוד אני יכולה לכתוב שלא יהיה מתוק ושמח עד בחילה?

Up is the new down, אין מה להגיד. בספטמבר שיקשקתי מפחד. בספטמבר פחדתי להשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן (זה שיר מאמם, תהרגו אותי.) זה היה מיועד להיות עוד חורף מדוכא, עוד חורף אפור שבו קופאות לי האוזניים, האצבעות שלי כחולות והרגליים שלי מאבדות תחושה. כבר הרגשתי את זה בא, בעצמות זה בער לי. התכוננתי למכה של החורף של השנה שעברה. התכוננתי לשבת ולבכות כל ערב, התכוננתי לכתוב הרבה פוסטים ארוכים וריקניים בבלוג והתכוננתי לבכות את מר גורלי ואת דניאל גלר. מקודם סופי אמרה שאנשים מתכננים תוכניות ואלוהים צוחק, ושהפעם הוא הביא אותה בהפוכה. אני תכננתי לבכות עד יוני. לבכות ולבכות ולבכות. אלוהים חשב אחרת, כנראה. קומדיית הטעויות המשוגעת שלי התחילה בשישה עשר לנובמבר, כשעברתי כיתה, כנראה ההחלטה הכי נכונה שעשיתי בשנה החולפת. עזבו את זה שנגולו לי שבעה קילו בטון מהלב ומספר שבע-ספרתי של דברים לדאוג לגביהם, זה כנראה יצר התחלה של איזה רצף קארמטי הזוי של דברים ממש טובים שנופלים אחד אחרי השני. והנה לכם, אני כבר מזמן לא בוכה.

מדי פעם אני עוברת בבלוג של דניאל, פעם בחודש, משהו כזה. אנחנו בנתק מוחלט כבר ארבעה חודשים, מדהים שעמדתי בזה. לא הייתי מאמינה עלי בחיים. זה עוזר לי, לקרוא בבלוג שלו. זה מקל עלי. זה ילדותי, אבל אני שמחה לראות שעקפתי אותו. עקפתי אותו, נו באמת. הייתי בטוחה שאחרי הפרידה אני אשאר תקועה בדיכאון הלב השבור הנצחי שלי והוא יתחיל להעמיס. אז לא. הוא אומלל ובכיין (נו, ואני אינפנטילית, אני כבר לא בטוחה מה עדיף, אם חושבים על זה. חה!). You don't even know what you almost had

הרחמים הם מדרגה בדרך להחלמה. הפצע היה עמוק; עכשיו הבשר מתחיל להתחדש.

אז לי עכשיו יש את כרם. וכוסאמאשלכולכם ושל המוג'ו הגברי שלי, אני אוהבת אותו. שוב, זה מעבר להכל וזה הכל. זה באיך שהוא מסתכל עלי, ובאיך שהוא מדבר אלי, ועלי, ובאיך שהוא מחזיק אותי;

(היי הו! זה דומה!

We couldn't get closer than this The way we walk The way we talk The way we stalk The way we kiss We slip through the streets)

זה איזון וזה כל מה שדניאל גלר אף פעם לא היה בשבילי וכל מה שאני אף פעם לא הייתי בשביל דניאל גלר. בשלב מסויים אני אתגבר וזה כבר יפסיק להיות פרמטר להשוואה, אבל בינתיים... חבל שלא תפסתי כלום מזה לפני חצי שנה.

פגשתי את רוני לראשונה בחיי פנים מול פנים אחרי מספר בלתי הגיוני של חודשי הכרות. זה שהיא מדהימה זה לא חדש... גם זה שאני חרא של מארחת, אבל לא משנה. נתעלם מזה. אני אוהבת אותך! למרות שאני פוסטמה חופרת! האמת היא שזה לא קשור באמת, אבל לא משנה.

אז זהו. זה בסך הכל

כל מה שיש לי להגיד

לעת עתה.

עכשיו רק צריך שיפסיק לרדת גשם ושהשמיים יהיו כחולים, ואז הכל יהיה באמת בסדר.

נועה