1. רצפים אקראיים של מחשבות לא הגיוניות מתרוצצים לי בראש. זה כמו מצלמות אבטחה או חלון ראווה בחנות למכשירי חשמל שיש בה המון מכשירי טלוויזיה שמשרדים במקביל כל מיני דברים שונים, מאיך פגשתי את אמא ועד פסטיבל מספרי סיפורים. וזה לא שיש לי בעיות ריכוז או משהו... זה פשוט כאב מוח שאתם לא מאמינים. אני מנסה לדמיין את החלק הפנימי של הראש שלי ככל מיני דברים שונים: כמו משרד עם המון פקידים שמתקתקים במקביל במהירות של שלושים ושש מילים לחצי דקה דברים שונים בכל מיני עמדות מחשב שמופרדות במחיצות עץ מצופה פורמייקה לבנה. או כמו שידה עם המון מגירות. או כארכיון של מעריב או בבית אריאלה, או כמו הספריה, והכל עושה קולאפס פנימי וכל הסחלה נשפך על הרצפה או לתוך הריק פנימה ומחליק מהמוח הקטן אל המוח האפור אל גזע המוח ואל השדרה ומתנקז ברצפת האגן. חשיבה עושה לי אבנים בכליות.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

2. לחיים יש שתי אופציות צורניות עיקריות מבחינתי, זה משתנה בהתאם למצב הרוח. או שהם קוביה הונגרית או שהם כדור. הם קוביה הונגרית כשאני מרגישה מאד פלצנית, כמו עכשיו למשל. הם קוביה הונגרית מכיוון שהמסגרת היא תמיד זהה על כל שש פאותיה, וההרכב כל אחת מהן שונה לגמרי. אף פעם לא ידעתי לפתור קוביות הונגריות. החיים הם בצורת כדור כשכבר עייפתי מלחשוב. הם נראים אותו הדבר מכל הצדדים; הצבע משתנה לפי מצב הרוח.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

3. יש שאלות שאני לא יודעת איך להרגיש כששואלים אותי אותן, ולא משנה כמה פעמים אני נשאלת אותן כבר.

יש את אסף המוכר בצליל. הוא היה בטוח שאני יותר גדולה מסופי. הוא שאל אותה איפה אני משרתת. אני! משרתת! אני לא יודעת אם להרגיש מוחמאת או לכעוס ממש. אם להיות משועשעת מהרעיון או להיעלב עד עמקי נשמתי. וזה לא כאילו לא שמעתי את השאלות האלה משהו כמו חמישה מיליון פעם בשנתיים וחצי האחרונות. זה כאילו כל פעם היא הפעם הראשונה, וזה תמיד מביך באותה מידה. אני חושבת שזה מבלבל אותי וזה לא נחמד לי בכלל. עונג צרוף, פאק מי.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

4. אני חושבת המון על סקס. ועל אהבה, ועל נשיות, ועל פמיניזם. ולא משנה בכמה יומרה אני אמלא את עצמי אני לא יכולה להימנע מהעובדה שאין באמת נשים לא פמיניסטיות. זה טבוע לנו בעצמות מתוקף היוולדנו והיותנו בעלות וגינה. זה אינסטינקט, אף אישה לא תספוג עלבונות מהגבר שלה ותשתוק על זה. אף אישה לא באמת רואה את מקומה במטבח ואף אישה לא מוצצת לגבר שלה מתוך רצון עקרוני לענג אותו ולשמח אותו. נשים הן אינטרסנטיות, ובעולם גברי נשים הן זוג ידיים מבשלות, פה מוצץ וכוס פעור. אז אל תזיינו לי את המוח. עזבו. אני צריכה להפסיק לזיין לעצמי את המוח. אולי לא אישה עדיין, אבל האסטרוגן מכתיב יצר להיאבק על הכבוד שלי כנקבה. השאלה היא איפה אני באמת מוצאת את האיזון בתוך כל העניין. העולם הוא לא גברי. הנורמה מוכתבת על ידי נשים שמתכחשות להיותן נשים.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

5. מטריד אותי הרעיון של תגובות לא חיוביות שאני אקבל על הפוסט הזה, אולי יותר מעל פוסטים אחרים. אולי כי הפוסט הזה הוא הרבה יותר מטופש ממרבית הפוסטים האחרים שלי. בליל של הגיגים ריקים ויומרניים. מה שמרגיז זה אנשים שחושבים שמותר להם להגיד לי בפני ועלי את מה שאני אומרת על עצמי. זה שאני אומרת שאני יומרנית וריקה לא נותן לכם את הלגיטימציה להגיד לי שאני יומרנית וריקה. מוזר שיש די הרבה אנשים שיש להם מספיק ביצים בשביל באמת להגיד לי דברים כאלה. יש דברים שלא אומרים. אני אומרת על עצמי ולעצמי מה שבא לי בראש מאחר ואני לא חייבת לעצמי דין וחשבון. אתם תשבו בשקט ותשמרו את מה שיש להם להגיד לעצמכם. זה מעניין אותי מאד לדעת מה אנשים חושבים עלי, ובכל זאת, לרוב אני מעדיפה פשוט לא לשמוע את זה.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

6. טוב זין עליכם, זה הבלוג שלי. אני אכתוב פה הגיגים יומרניים וריקים כאוות נפשי. אתם מוזמנים להסתכל, פשוט אל תחלקו איתי את מה שיש לכם להגיד אם אני לא רוצה לשמוע את זה. בעצם אני כן רוצה. בכל השנה וחצי של קיום הבלוג הזה אני לא מבינה מה אני רוצה מעצמי, ולמה אני באמת כותבת כאן. אני יודעת שאני לא אוותר על הבלוג הזה עוד הרבה זמן מהטעם הפשוט שהוא הסב לי כל כך הרבה דברים טובים שהצליחו לחדור את הממברנה שמפרידה בין הספריה האינטרנטית לחיים עצמם, נגיד, את רוני, ואת כרם, והתעוררות של רעיונות שלא היה לי לוקיישן לבטא אותם בהם. ואני כן רוצה לדעת מה אתם חושבים, עובדה שאני כל בוקר בודקת אם מישהו השאיר לי איזה סימן, ועוד כמה פעמים נוספות במשך היום. השאלה היא כמה אני רוצה לשמוע ממה שיש לכם הלגיד לי וממה שאתם חושבים עלי ועל פרי מוחי הזול והפרוץ לעיני כל. אני לא אגיד שלא מעניין אותי מה שאתם חושבים ושאני כותבת בשביל עצמי בבלוג הזה, כי זה לא נכון. אם הייתי כותבת לעצמי הייתי כותבת יומן בוורד או משהו אבל בסופו של דבר כולנו טיפוסים סוציאליים וכולם רוצים לראות שאנשים באמת קוראים את החפירות שלהם, אפילו כשהן ריקות ויומרניות כמו שלי. אז אני אני כן רוצה לשמוע את מה שיש לכם להגיד לי. אולי זה יכול להתאזן באמצעות הדרך להגיד את זה. הנה עוד יתרון, כל אחד יכול לעבור ולקרוא ולכתוב מה שבא לו ואז ללכת, כי כולם מסתתרים מאחורי כינויים יפים שאין באמת טעם להתייחס אליהם ברצינות ולקחת אותם אישית. ואולי כן?

אני שוחה מצד אחד של החלון, מתנגשת בדופן, שוכחת מה עשיתי ושוחה בחזרה לצד השני.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

7. אני לגמרי רואה את עצמי מסתכלת על זה בעוד שנתיים או שלוש, וחושבת, פאק, כמה מטומטמת הייתי.

והנה תראו, הפעם אני לא מדברת שטויות!

8. אני אוהבת שגרה ואני אוהבת כשהחיים שלי משובצים לתוך רוטינה קבועה שמחולקת לימים ושעות. הסדר הוא ממני והלאה, אבל את מה שמתנהל בתוך הראש שלי ומחוץ לכותלי החדר שלי אני מעדיפה לסדר כי אחרת זה משבש לי את הסיסטם לגמרי ושופך את תוכני החוצה. יש פה סתירה גסה. אורגניזציה אצלי היא מכנה משותף למספר דברים מאד מצומצם בחיים שלי. אל תשאלו למה אני מתכוונת, אני לא בטוחה שאני מבינה את עצמי.

והנה תראו, אני שוב מתחילה לדבר שטויות.

9. אני לא מוכנה לספוג עלבונות מאף אחד מכם. אתמול ושלשום אני וכרם התקוטטנו. הוא בלחץ בזמן האחרון. הכל וכלום, תקופת מבחנים ומה שזה לא יהיה. זה לא חשוב וזה לא מעניין בסופו של דבר. אני ניסיתי להיות שם ולהקשיב ולתמוך בדקות הספורות שהזדמנו לו בשביל לחלוק איתי בימים האחרונים, וזה בסדר שלא היו הרבה כאלה, קורה. אבל זה לא התפקיד שלי לספוג עצבים של אף אחד, גם לא של החבר שלי, עם כל כמה שאני אוהבת אותו. כפיות טובה היא לא דבר שמתקבל. הוא אמנם ידע להתנצל יפה וזה בסדר גמור, כי יש כאלה שגם את זה לא מסוגלים לעשות, אבל אני לא אמורה להיכנס לפינות האלה מלכתחילה, וההתפרצויות של הימים האחרונים לא מקובלות. העניין נסגר ונחתם וכבר לא חשוב עכשיו, אבל רק כדי שזה יכנס לפרוטוקול: אני לא מוכנה להיות חלק מרוטינת האכל-את-נועה-בחרא-שלך-אם-אתה-ממש-בעצבים. אני לא חייבת כלום לאף אחד.

שוב שטויות. אני כבר לא יודעת לאיזו משבצת אני הולכת. מצד שני, אני כן מוכנה לספוג. אני מוכנה. וזה לא שאני קדושה בקטע הזה, אני אלופה בפריקת זעם על אנשים אקראיים שנקרים בדרכי. האלה היא עד כמה וממי. אני שוקלת למחוק את הסעיף הזה.

והנה תראו, זיון המוח הזה כבר ממש מתקרב להגדרה של נצחי.

10. בחזרה לסעיף שמונה. הלילה ישנתי אצל סופי. ראינו סרט מפגר ביחד עם קרן שהלכה הביתה בסביבות שלוש, ואז השחלנו את עצמנו למיטה וניהלנו שיחת נפש אל תוך הלילה. עלינו ועל כל מה שמסביב. החלטנו שאם יום שני הוא היום של כרם, אז יום שישי הוא היום של סופי. הרבה יותר קל לי לאהוב שגרה ולהכניס את עצמי לרונדו שבועי קבוע שמסתכם באותה נקודה מאשר להיות ספונטנית. אני נהיית ממש כבדה, אה?

הלכנו לישון בסביבות רבע לחמש בבוקר. אני ממש שמחה שניהלנו את השיחה הזה ואני ממש שמחה שליבנו את העניינים בינינו ואני ממש שמחה שיש לי חברה מדהימה כמוך. אני אוהבת אותך, למרות שלפעמים אני לא עקבית

הבלחה יחידה של אמת בתוך כל החרא הזה.

אמת? לא יודעת אם אמת ולא יודעת אם לכנות את כל השאר חרא, אבל כנראה שזה הסעיף החביב עלי פה מכולם.

11. אני לא יודעת אם ממש לרצוץ שפסח יגיע או ממש לרצות שהוא ילך כבר. סופי אומרת שאני מכניסה לראש שלי שיהיה לי קשה עם כל אלפי הדברים האלה שאני צריכה לעשות במשך החופש סתם ושזה לא נכון, שאת העבודות שנותרו לי אני אסיים בקלות ובמהירות ושאת שארית החופש אני אבלה בלי דאגות על הראש. אני שוקלת  לאמץ את הגישה הזאת והלניח שיהיה לי ממש כיף.

אז ככה זה נראה.

31.3-1.4: אצל רוני בירושלים.

2-3-4.4: הכנות לפסחיה.

5-6-7.4: פסחיה עצמה. אני בצוות הטכני. יש מצב שיהיה ממש כיף.

10-11-12-13.4: הטיול הכי שווה שהולך להיות השנה כנראה. חורשים את ישראל לרוחבה. הולכים ומשכשכים וישנים והולכים ומשכשכים וישנים והולכים ומשכשכים ונוסעים וישנים ואז הולכים ונוסעים באופניים עד הים. יהיה כיף, באמת.

מעבר לזה, אני הולכת לשחק המון בפלייסטיישן ולשרוץ בחורים אקראיים ברחבי הארץ. יהיה פנאן, איי גס.

Begin To Hope

 OR

Pass Over Passover

?