אם שגיב ידע מזה הוא יהרוג אותי, אבל אני יושבת ומכרסמת פה את הכנף של הדרקון האדום מהדיסנט שהוא שכר מטקטיקה. השתחררתי מביתספר ארבע שעות לפני הזמן ועכשיו אני יושבת כאן וכתבת את הפוסט הזה. נתקפתי חשק עז לכתוב משהו קצת אישי.

טוב, הנה, חזרתי. התחלתי את הפוסט הזה בשתים עשרה שלושים וחמש ועכשיו השעה היא שתים עשרה חמישים ושלוש. עשיתי משהו מאד לא קונבנציונאלי שלא עשיתי אף פעם, זה מאד לא אני. הפעלתי את המערכת בפול ווליום ויצאתי למרפסת לשמוע איך זה מרגיש. אני לא יודעת. היה איזה קטע באמלי שהמספר אמר ש"החיים נראו לאמלי כל כך פשוטים ושקופים פתאום". טְרַנְסְפֶּרַנְט, בהגייה צרפתית כזו שיש בסרטים צרפתיים על אנשים צרפתים. אני לא יודעת אם החיים פשוטים ושקופים, זה תלוי בשעה ובמצב הרוח. האם יש לפוסט הזה פואנטה? אולי היא תיברא איפשהו בהמשך, בינתיים אני פשוט אמשיך לכתוב ואראה מה יצא לי.

אני עוד אגמור לכתוב על הדיסקוגרפיה הטורית מתישהו. אני לא יודעת מתי המתישהו הזה יהיה, אולי כשיהיה לי כוח כמו שהיה לי ביום שבת. או שישי? מתי כתבתי את הפוסט הזה? אין לי כוח לגלול את העכבר למטה ולראות מתי כתבתי אותו. נראה לי שאני בכלל לא ארים את העיניים שלי מהמקלדת לארוך כל הפוסט הזה, שכנראה באמת לא תהיה לו פואנטה.

שיט, הרמתי.

אין לזה פואנטה בכלל.

גם לא תהיה, מהטעם הפשוט שהכל באמת באמת בסדר ואין לי כל כך מה לכתובץ מספר הכניסות ירד סהתאם, החיים שלי נהיים משעממים כאלה. אין ממש טעם לכתוב על הריבים של השבתות האחרונות ועל כל מה שחרא כי אין לי שום עניין בביאוס עצמי כרגע, אולי כשאני אהיה במצב סחי בחמש בבוקר, שוב, מתישהו, יהיה לי כוח להוציא את כל הקישקעס המשפחתיים החוצה. עזבו משפחתיים. את הקישקעס שלי ביחס לקישקעס המשפחתיים. קישקעס. קישקעס. אחלה מילה. קישקעס. May the kishke be with you. קישקע. קישקע.

רוצים לשמוע שיר יפה?

לרגל העבודה של יום ירושלים וזה החלטתי לצפות בשני סרטים שירושלים מופיעה בהם בפאזות שונות לחלוטין מאחד לאחד; איזה סרט עם אנטוניו בנדרס בתור כומר, ומישהו לרוץ איתו. ראשון צפיתי במישהו לרוץ איתו שאפשר לומר עליו הרבה דברים שיסתכמו במינוח מטלטל. זה בעיקר סרט מטלטל. אחר כך התקשרתי לכרם כמה פעמים והוא לא ענה. ממש כשכבר התחלתי לחפש את התנוחה בנוח במיטה הוא שלח לי סמס "ערה?" ששימח אותי. התקשרתי אליו.

"נועה, את לא מאמינה. ראית את הנושא החם בישראבלוג?"

- "לא, מה זה?"

"הנושא הוא אבא. אני מגיע הביתה באחת עשרה ומתיישב ומתחיל לכתוב. אני שומע אותו נוחר מהחדר ויושב עם דמעות בעיניים, כותב הקדמה, ואז פתאום הוא נכנס בדלת, 'מה נשמע, כרם?' איך קפצתי עליו, חיבקתי אותו... ודיברנו איזה חצי שעה אחר כך. אני אומר לך נועה, דברים כאלה לא קורים, זה... זה על אנושי.."

מאוחר יותר באותה השיחה אמרתי לכרם שהוא האהבה של החיים שלי. והתכוונתי לזה, התכוונתי. אני חושבת שבחצי שעה הזאת שידברנו אמרתי לו שאני אוהבת אותו מספר תלת ספרתי של פעמים. הכוח של הצירוף הזה מוגבל, אני אוהבת אותך, מהטעם הפשוט שבשלב מסויים להגיד שאני אוהבת אותך זה כבר לא מספיק. לפעמים יש לי קטעים שמתחשק לי להתחיל בליהוגי אהבה ביאליקיים גדולים מהחיים, ואז אני נבהלת מעצמי.

כשאתה חולה וצהוב, והשפתיים שלך נפוחות והאף אדום, כשאתה מקנח את האף, כשאתה עצוב, כשאתה צוחק, עם הפרצוף המתבייש, כשאתה ישן, כשאתה סתם עייף, כשאתה בוכה, כשאני משחקת לך בשיער, כשאתה דוחף אותי קצת במכונית בדרך מהבית שלי לרכבת, כדי שאני אחזיק לך את היד, כשאני מנשקת לך את הלחי, והגומות שלך, והזקן המכוער שלך, והידים המעוותות והציפורנים הכסוסות, וכשאתה מנשק אותי, וכשאני מחבקת אותך, וכשאנחנו רואים סרט, וכשאנחנו שומעים מוזיקה, והפנים שלך בצדודית, ויערות העד על הרגליים שלך, והזיפים שהפסקת לגלח רק לכבודי, ואוף מונטראל, ופריזפופ, ורוק של כושים. אני אוהבת אותך.

אני כל כך אוהבת אותך, יא רבנן! אין לך מושג קלוש אפילו.

אני מתחילה להתגעגע אליך כבר ברגע שאני יוצאת מתחנת הרכבת. וכשמשעמם אני חושבת עליך, וכשלא משעמם אני חושבת עליך, ובודקת כל הזמן את הפלאפון לראות אם הגיע משהו ממך ואז מחייכת כמו מטומטמת. אתה עושה אותי מאושרת, אפילו אם רק למעט זמן.

אני אוהבת אותך.

גם אנחנו עשינו כזה פעם! ויהיהי! *התלהבות*

מישהו מוכרח לקנות לי ליום הולדת עותק של פרחים בעליית הגג.

נועה