כמעט.

כפי שאמרתי לכרם, אני על הקשקש מלהתחרפן. יש כמה צירים שהחיים שלי עומדים עליהם ואם אחד מתפרק כל השאר כורעים תחת הנטל.

יש לי בעוד ארבעה ימים יום הולדת. שמח זה לא, יותר לכיוון של בא לי לבכות.

מחר בלילה אני אמריא לי לכיוון רומא (שבכלל לא נמצאת ביוון) לארבעה ימים נוספים שבהם אני לא אפגין את כישורי המשחק הפיקטיביים בשיעורי ספרות, פיקטיבית אף היא, גם כשהם בכלל לא שלי. יש לי כאב ראש היסטרי ועייפות בלתי נדלית, הציונים שלי טובים ובכל זאת לא מספיק, והכל כל כך ספוגי כאילו זה עתה השתחרר מקפיציה של איזו תבנית פלא. מי כמוני אוהב מסיבות טאפרוור

אני מדברת שטויות. התגעגעתם אלי?

אני כל כך רוצה שהכל יגמר כבר, זה מרגיש כמו להיות לכודה בין שערות של מברשת שינייים. הייתי ביום שבת בטיול ונתקפתי עצבות עזה לפרקים. אלה לא דברים שצריכים לקרות בטיולים, אוף. מברשת שיניים אה? אני מבלה את זמני בלצייר בצורה רפטטיבית וממוכנת משה צורות שחוזרות על עצמן בגדלים משתנים על חתיכות נייר שאני מוצאת על השולחן. זה לא כל כך קור רוח, זה יותר כמו אפאתיות. אני לא בטוחה מה עובר עלי.

כרם דואג. כרם דואג?

אני אוהבת את כרם.

כלום לא עצוב.

נועה