הפוסט הקודם היה מאד מכוער. מפתיע שדווקא איליה אמר לי להוריד אותו.

אבל החבר שלי זרק אותי בטלפון.

איפה עובר גבול הטעם הטוב עכשיו?

אני באמת לא מבינה את זה. כלומר, אני מבינה מאיפה בא העלבון ומאיפה באות הטענות כלפי האמירות האלה שהיו באמת בוטות. אבל אני לא מבינה, אחרי קטע כזה אני עוד מחוייבת לאיזה קוד התנהגות מסויים? זה הפסיק להיות סיפור אהבה או משחק של מי שובר למי את הלב יותר חזק, זה משחק של כבוד, לחלוטין. על זה זה עומד. זה רק מוכיח כמה כבוד היה לי בעיני האדם שהייתי איתו ביחד חמישה חודשים וקצת. מעט מאד, מספיק בשביל להיפרד ממני בטלפון. וואו, פאקינג איי זה היה ברוטלי. שלשום היו צרחות, ואז היה בסדר. אתמול לא הצלחתי להפסיק לבכות. ועכשיו בסדר. הוא הרכיב לי ביום שלישי לב מסיכות צבעוניות על לוח המודעות. אתמול בבוקר עמדתי ממררת בבכי ופיזרתי את הסיכות. ביום שלישי הכל היה לא בסדר למרות שזה היה שבוע וחצי ונמצאנו בליבו של טירוף עצבני שלכרם כנראה אזלו הכוחות ורצון לתת עוד הזדמנות. הוא פשוט לא רואה אותנו בקשר יותר, לדבריו. רבאק, כבר דיברנו על מה שנעשה כשנהיה בני שמונים. נצח זה מושג כל כך יחסי...

זה כל כך זה, זה כל כך זהה.