הוא אמר שהוא מוחמא. ואז הוסיף, בסוגריים: באמת!

וכן, בטח שאני מבואסת עכשיו. דמיינתי מקודם, בעודי שוטפת ידיים בשירותים של הקונסרבטוריון, שהוא מתקשר אלי באחת עשרה בערב. אני שומעת את הסקסופונים של הג'ז של יום שלישי בצוללת, והוא צועק לטלפון, "נועה, אני שיכור! אני אוהב אותך"

אולי באמת זה סתם ריבאונד, אולי זה סתם בשביל ההרגשה הטובה. אולי זה סתם כדי למצוא תעסוקה חדשה, עדיף שיהיה איזה קראש מטופש על מישהו אחר, אפילו כשאין סיכוי, מאשר להיות שרויה במחשבות של "מה היה קורה אם" בנוגע לכרם, שאיתו, אגב, ניתקתי את הקשר ביום שישי. הוא שאל אם זה לצמיתות; עניתי לו, שאם יזכור, שיתקשר אלי באותו יום - בעוד שלושה חודשים. הוא לא יזכור. אחרי מה שהוא אמר באותה השיחה, שבה הכבוד שלי נטחן עד עפר בפעם האחרונה כשאמרתי לו שאני אוהבת אותו ושאני לא מסוגלת, אין סיכוי שאני מתחרטת על המהלך הזה. הוא אמר את הדבר הכי מפגר, הכי לא טאקטי והכי מצחיק, במבט לאחור, שהוא יכול היה להגיד. כה אמר האיש: "את צודקת נועה. את שווה יותר, אני מצטער על הכל. אבל אמרת לי משהו שבאמת גרם לי לחשוב -

אני באמת צריך MP3".

הפרצוף שלי באותו הרגע נראה בערך ככה: O________________O. הוא מגחיך את עצמו למוות. אולי בעצם לא אותי הוא משפיל, אלא רק את עצמו.

אני מעסיקה את עצמי ומשמחת את עצמי בדימיונות ילדותיים על מישהו שבחיים לא פגשתי. אני יודעת שאין ולא יהיה לזה סיכוי, למרות שבאיזשהו מקום אני מקווה שיקרה איזה מצב סוריאליסטי במיוחד שבו יהיה. בסך הכל בסדר.

וואו, אני כל כך מקווה שהוא לא קורא את זה. אם הוא קורא את זה אני אמות, אני פאקינג אמות

נועה