בוקר טוב לכולם. בוקר נפלא, למען האמת, מצב הרוח שלי פשוט מצויין עוד מאתמול. כל כך מתחשק לי לנסוע לאיזה שבוע בקיבוץ, אני נשבעת לכם.

אני כבר כמה ימים מנסה לסחוט מאמא שלי תשובה לשאלה "מה חיילות צריכות". סופי, obviously החברה הכי טובה שלי אי פעם, מתגייסת בעוד חודש פחות יומיים. מעבר לזה שהיא חברה מדהימה, היא גם באמת משקיעה המון. בי וביחסים בינינו מושקעים המון אהבה ואנרגיה. כמובן שההשקעה היא הדדית, אבל היא באמת עצומה ולא ניתנת לכימות. גם בבחינה החומרית קיימת השקעה מרובה ובלתי נדלית. סופי קנתה לי אלבום של ביירות ליום ההולדת, ולרגל קונצרט הסיום של המקהלה, שנערך ביום חמישי האחרון (אם תיכננתם לשאול, היה טוב וטוב שהיה. הטוש פעל!) היא קנתה לי את Welcome to Sunny Florida, דיוידי של אחת מהופעותיה הטובות ביותר של אלילתי הנצחית טורי איימוס, ועוד בספיישל אדישן שכוללת את דיסק הבי-סיידז Scarlet's Hidden Treasures. בנוסף היא כתבה לי כרטיס ברכה שהוא ליטרלי סוחט דמעות, וצירפה שלוש תמונות שלי ושלה. זו בלי ספק אחת המתנות המדהימה שקיבלתי אי פעם בחיי. אני לא חושבת שאי פעם הייתי אדם כל כך כשרוני בלכתוב ברכות ומכתבים. אני גם לא מפזרת מיני מחוות נחמדות ומשמחות לאף אחד. בקטע הזה סופי היא הפוכה ממני לגמרי, טיבה שונה משלי לחלוטין. היא קונה מתנות ואופה ומכינה ומחלקת וכותבת פתקים נחמדים עם הכתב היפה שלה, עוד דבר שלא ניחנתי בו (כתב היד שלי גברי לגמרי, דרך אגב. האות ו' תמיד גבוהה יותר משאר האותיות, ויש הבדל ניכר בין הת' התחילת והאמצעית לבין הת' הסופית. אין לי מושג על מה זה מעיד, אבל זה בטוח לא מי יודע מה אסתטי). ואני, ובכן, פשוט לא.

היא כתבה לי באותו הכרטיס הערה קטנה בזו הלשון: "נ.ב.: צריך יותר מצבא אחד כדי להפריד בינינו!"

אמא שלי פרצה ביבבות אושר כשהיא קראה את הכרטיס הזה. זה ברור, איך אפשר שלא. הקשר הזה הוא עמוק הרבה יותר מכל רגש שיהיה לי לכל אדם שאני אהיה איתו בכל מערכת יחסים אחרת, לא משנה מה יהיה הקונספט שלה, אי פעם. מה שיש ביני לבין סופי, בעיני, הוא מעבר להכל. אני משקשקת מפחד. הגיוס הזה מפחיד אותי. אמא שלי חושבת שאני מתעלקת לסופי על החיים לאחרונה, ושכל מה שמסביב גווע במידה מסויימת. יכול להיות שהיא צודקת. אני מנסה למצות את זמן הסופי שלי עד תום, למרות שרבים כבר אמרו לי שההגזמה שלי היא היסטרית. "היא מתגייסת, למען השם, היא לא מתה!" אמרה אמא שלי בכיווץ גבות מודאג כלפי מעלה, אתמול, כשהיא ישבה על המיטה שלי בערב בהמשך לנסיונותי לגלות למה היא מעוצבנת עלי. "אני לא חושבת שזה בריא!"

כאן אני חוזרת להתחלה. אני רוצה לקנות לסופי את מנת הגיוס הכי מדהימה שהיא יכולה היתה לדמיין. משהו גדול ויקר ומיוחד במינו, שמעיד ומוכיח את אהבתי אליה. הגישה הזו כל כך מוטעית, בחיי. אנחנו חיים בעולם כל כך מטריאליסטי. הגישה הזאת משחיתה כל חלקה טובה. הרבה אנשים חושבים שהם יכולים לבטא אהבה בדרך חומרית. הילד בוכה? נקנה לו צעצוע. נקנה לו PSP. נוציא לו כרטיס אשראי. לא ככה אהבה צריכה להתבטא בעיני. לא בין הורים לילדים, לא בין בני זוג ולא בין חברים. ובכל זאת. אני מפחדת להיתפס בעיני סופי כקמצנית, ככפויית טובה, אולי כמזניחה אפילו. רציתי לקנות לה מתנה שמחירה יסתכם בכמה מאות השקלים אני אחסוך בשבוע הראשון של אוגוסט.

כשאמא שלי שמעה את זה היא היתה בשוק. "תגידי לי, יצאת מדעתך?!"

היא חושבת שכסף  בעיני הוא חסר ערך. אני לא חושבת שזה נכון, למרות שמרבית הוני היא נזילה. בעבר, כשהייתי מקבל כסף, לא משנה באיזה סכום, תוך כמה ימים הוא היה נעלם. בדרך כלל הוא היה נבלע לבלי שוב בתוך לועה העמוק של הקופה בחנות הדיסקים החביבה עלי בקניון. זה הפך לבדיחה קבועה שההורים מספרים לחברים שלהם; יש את עמרי, שאוגר בשקט בוחטייה נאה ביותר של כסף מזומן כבר כמה שנים בתוך קופסת פח בצורת כלב כחול ולבן, ובכל פעם שהוא נכנס לחנות צעצועים, מכל טוב הוא החנות הוא יוצא תמיד עם סלינקי ומרקר - ומנגד, יש את נועה, ש"הכסף נוזל לה מבין האצבעות". מרוב שהמנטרה הזאת משוננת, היא נטמעה כל כך עמוק עד שקשה להשתחרר מהרושם. זה לא נכון. אני לא מעיפה כסף על שטויות, זה לא כאילו אני מסתובבת כל היום ומפזרת מאחורי שובל של שטרות. אני חושבת פעמיים לפני שאני קונה משהו, וחושבת אם אני יכולה למצוא תחליף או אלטרנטיבה זולה יותר, ולפעמים אני אפילו מרגישה קצת ייסורי מצפון על שהוצאתי כסף שחסכתי במשך כמה שבועות על דבר זה ולא על דבר אחר. ברור שלעומת ההורים שלי, "כולנו חכמים וכולנו זקיינים", אין לי שמץ של מושג. אני לא באמת מבינה איך זה לעבוד ולהרוויח ולפרנס. זה מובן מאליו שלאנשים שבפאזה שהם נמצאים בה בחיים שלהם הכסף הוא צורך קיומי שקובע את רמת ואת איכות החיים של הפרט ושל המשפחה, ושלמישהי כמוני, בגילי הלא כל כך מוםלג, כסף הוא בסך הכל פריבילגיה. מובן שהם יודעים יותר ומנוסים יותר ממני. אבל אני לא חושבת שאני עד כדי כך גרועה, באמת. אני חשבתי שהמטרה שלשמה רציתי להוציא סכום כזה של כסף היא מטרה טובה שבאמת שווה את הסכום הזה.

"את חוסכת כסף, ואז בסוף את מבזבזת אותו על אחרים! כאילו שזה לא הספיק שקנית לחבר המהולל שלך מתנת יום הולדת לא זולה, למה היה לך דחוף ללכת ולקנות לו חולצה כל כך יקרה? ועכשיו גם המתנה הזאת לסופי. אנשים חיים כאן על חשבונך! לא ראיתי אותך מוציאה ככה על מישהו מבני הבית! סדר העדיפויות שלך התעוות!"

אמא שלי סירבה בתוקף שאני אקנה לה מתנה ליום ההולדת שלה. סירבה סירוב מר ואיתן. היא לא יכולה לומר שלא רציתי. היא אמרה שהיא רוצה שאת הכסף שלי אני אשמור לעצמי. האמביוולנטיות הזאת היא כל כך משונה בעיני, אני לא חושבת שאני אצליח להבין את התסביך הזה אף פעם, לא משנה כמה אני אנסה.

בסופו של דבר, באותה השיחה בערב, לא הצלחנו להגיע להסכמה בנוגע ליחס שלי לכסף והיא ממשיכה לעמוד על דעתה. מה שכן, הצלחתי לדרבן אותה לתת לי תשובה לשאלה מתחילת הפוסט. היא הציעה לי אלטרנטיבות קצת יותר שפויות, לדעתה, מבחינת המחיר. אני חושבת שאני אלך על אחת ההצעות שלה, בכל אופן. פשוט... got me thinking.

נועה