וכבר מגיעה הצעת העבודה השניה, לשבוע האחרון של אוגוסט. נראה לכם שאני יכולה לטפל לילד בן שנתיים וחצי, לא גמול? מה אתם אומרים? חיתולים בחיי כבר החלפתי, אני לא נרתעת מזה דווקא... אלא  מזה שתינוקות קטנים הם יותר תובעניים והרבה פחות קומוניקטיביים מילדים גדולים יותר. קשה להעסיק אותם. מעבר לזה יש עוד ילדה בת חמש וחצי, אבל היא לא הבעיה. מצד שני, תבינו, מדובר בעוד סריית ג'ובות מאד רצינית, דבר שאף פעם לא מזיק.

מה אתם אומרים? שוחחתי עם האמא שנשמעת סבבה לפנים, אבל עוד לא יצא לי לחזות בפלא עצמו, שהוא עיקר העבודה שלי. אבל באמת, מה?

כל היום העין של קופצת. עין שמאל מעפעפת מעצמה, וזה מציק ביותר. בסרט אמלי, לאמנדין פולן שהוצגה ממש בתחילת הסרט היה טיק בעין כמו שיש לי עכשיו, והופיע על המסך חץ צהוב וכתובת שציינה כי טיק בעין מסמל הפרעה נוירוטית. מענין.

דווקא הילדים היו נחמדים היום, ישבנו זמן ארוך מבימים הקודמים בגינה בבוקר, פעילות חביבה עלי ביותר בעיקר מאחד ואת מרבית זמני שם אני מבלה בבהייה בשמש ובדשא. אחר כך עלינו הביתה והעין שלי התחילה לקפץ כאחוזת היסטריה. שיחקנו בלוטו ובקוביות עץ צרות מגניבות כאלה, אבל העין לא הפסיקה לקפוץ, מה שהעיב על מצב רוחי במידה רבה. הייתי עייפה ולא ישנתי מספיק בלילות שקדמו וקצת ניקרתי שם על הספה. הגבס שעשינו יום קודם לא הצליח ונותרה רק עיסה סדוקה בתוך התבניות. חומר סוג ז' האמא קנתה והינקותא התבאסו משהו. מחר על מנת לפצות את הזאטוטים המתוסכלים אנחנו נכין את משמח הילדים הידוע בכינויו כדורי שוקולד.

אתם יודעים, לפעמים ביקורים תכופים בבתים אחרים גורמים לך להעריך עוד יותר את ביתך שלך. ולעזאזל, הבית שלי תמיד יותר נקי, תמיד יותר מסודר, תמיד יש בו אוכל מבושל וכמעט אף פעם לא אוכלים קפואים, להבדיל מבתים אחרים. לפעמים פרספקטיבה חדשה מראה לך עד כמה מצבך טוב. בבית שאני משמרפטת בו כרגע, אפילו את הברוקולי שהילדה אוכלת קונים קפוא. פור פאק סייק, זה פאקינג ברוקולי, אפילו את זה אי אפשר? אולי זה כי אני רגילה לאוכל של אמא שלי. כשאמא אומרת "אורז", היא מתכוונת לאורז עם שקדים, עדשים, בצל, דברים צהובים אחרים, רק שלא יהיה לבן. אצלם האורז שנחשב מותרות של ממש הוא סתם אורז עם מים, אני חושדת שאפילו מלח לא היה שם. אבל אולי באמת זו מנת חלקם של הרבה ילדים בהרבה משפחות נורמליות. אולי המשפחה שלי לא נורמלית כל כך.

בכל אופן, שיחקנו לוטו ומשחק שבו תולים קופים צבעוניים על עצים, ומשחק הזיכרון ודומינו, וקראנו סיפורים כאלה וכאלה ובל נשכח שלא פיספסנו אף פרק אחד של חבורת אינשטיין (תוכנית שמחנכת ילדים להיות חנונים. אבל נו, שום דבר לא מצליח להיות יותר מפגר מיו גאבה גאבה<< לינק לשוס נדיר לתוכנית הילדים הכי סתומה ביקום. אוף מונטראל בתוכנית לילדים כושים). ממש כיפכוף. והעין שלי קופצת.