בפרט

אני אוהבת את איך שהוא פותח את כף היד שלו לעומתי כשאנחנו מסיעים אותו לרכבת, מסמן לי שאתן לו יד. אני אוהבת את הפניית הלחי בבקשה שינשקוה. אני אוהבת את הידיים שלו, את איך שהן נלחצות על העור שלי בתקיפות אך יחד עם זאת בעדינות אין קץ. אני אוהבת את הדרך שבה הוא מנשק אותי. אני אוהבת את הרב גוניות שבו. אני אוהבת את הסמסים בבוקר, את הסמסים בערב, ובכלל. אני אוהבת את התקפי האהבה שיש לנו מדי פעם זה לזו. את הכמיהה הבלתי פוסקת למגע, למילים, למבט המיוחד בעיניים. לחיבוקים הארוכים, לנשיקות הקצרות. לאותם פרקי הזמן הקצרים, שבלב נמשכים נצח, שבהם הראש ריק וכל הגוף מלא בתחושה החמימה והסמיכה הזאת, שהלשון קצרה מלתאר. אני אוהבת את הקול הרדיופוני שלו ואת הצלילי של הצחוק שלו. את זה שאנחנו משלימים זה לזו משפטים. את הפגישות שלנו, שבהן כאילו שום דבר אחר לא קיים והכל נשכח ומתגמד לעומת העוצמה של הדברים הגדולים והדברים הקטנים שממלאים את האהבה שלנו: לאכול ביחד, לדבר, לצחוק, לשחק, סתם לשתוק (פעם ישבתי ליד השולחן במבואה היפה של הספריה. בעצם, אני זוכרת בדיוק מתי זה היה. באותה הפגישה של השבעה עשר בספטמבר. המתנתי שהוא יבוא. ישבתי שם ליד השולחן ולידי ישב איש מבוגר שחבש כובע מצחיה. הוא הרים לרגע את העיניים מהספר שקרה, ואמר לי, "את יודעת, באחד הימים, כשיהיה לך בן זוג, תזכרי את מה שאני אומר לך: עם אדם שאי אפשר לשתוק איו, מוטב גם לא לדבר."). אני אוהבת את התלתלים השחורים, הרכים המלאכיים האלה שלו; אני אוהבת ללפף אותם סביב האצבעות ולסדר אותם יפה. אני אוהבת את הגבות שלו, את העיניים שלו, עם הדלתא הכהה בעין ימין, את הריסים הארוכים, את הלחיים הרכות, השפתיים הבשרניות הכהות, קו הלסת המושלם והזיפים הרכים שלאורכו, הצוואר, הגרוגרת. אני אוהבת את שיער החזה ובית השחי שלו, את השקע הנערי שבמרכז החזה. שרירי הזרוע המבורסים שלו, הורידים הבולטים בשורש כף היד. האצבעות שהייתי מזהה בכל מצב. אני אוהבת את המבט שיש לו בעיניים כשהוא מתבונן בי. אני אוהבת את השיחות שלנו. את הפתיחות והאינטימיות. את אותו הרגע שבו לשבריר שניה כל העבר והעתיד נמחקים, שבריר שניה שבו הכל מתרסק, ואת שבריר השניה שאחריו, שבו הכל נבנה מחדש. אני אוהבת את זה שתחומי העניין שלו הם רחבים כמו היקום, את איך שהוא נדבק למשהו מסויים שמגניב אותו עד שהוא מבין. את איך שהוא מבין. את הציורים שלו, את הכתב שלו. את איך שהוא מתייחס אלי. את העומק של הרגשו. את הדיבורים על העתיד שלנו ביחד, על הידיעה הבהירה שאני הנצר הבא לשבט לנדמן. את הדמעות שנמחות על ידי אגודלים ונספגות על ידי כתפיים. את הרגעים של השמחה ושל האכזבה. את המעלות ואת המגרעות. את האמת שאין עליה פשרות.

ובכלל

אני אוהבת את כרם