אתמול אני וסבתי היקרה פקדנו את התאטרון. ההצגה היתה נחמדה וזניחה. ביוצאנו מהאולם דיברנו על מחזות זמר.  על כמה שהיא אוהבת את החומרים של גרשווין (פיו, זה עתיק. פאקינג רפסודיה בכחול) ואת גברתי הנאווה (היש למי מכן מראה? יש? תודה! פוריפופהפה פוריפופהפה). על כמה שהיא אוהבת מחזות זמר ועל כמה סבא אהב מחזות זמר. ועל כמה שסבא אהב מוזיקה, ועל כמה שסבא אהב את חנוך לוין, ועל כמה שסבא אהב את אברהם חלפי, ועל כמה שסבא. סבא לא הספיק להיות סבא שלי במשך הרבה זמן, למען האמת. הוא נפטר בערך כשהיית בת שמונה, ככה לא ממש הספקנו להיקשר. מאז אני מדי שנה באה לבקר את הקבר ולהשקות את הפרחים שבינתיים צומחים, פרא כמעט, בחלקת הקבר החפורה מראש לצדו, ששמורה לסבתא שלי. מניחה אבן ומשקה. משנה לשנה זה נהיה פחות ופחות סנטימנטלי, אני חושבת.

וגם היא, סבתא. למראית עין היא המשיכה הלאה. יש לה אפילו חבר, כדורגל שמן וקירח, איש מאד לבבי. היא יוצאת, מבלה, לומדת, מטיילת. סבתא שלי היא דוגמה לאישה שהכירה את אהבת חייה לאורכה ולרוחבה, ובלי התרעה מוקדמת איבדה את הכל. זה סיפור אהבה אמיתי, כאילו נוצק במיוחד לסרטים בגוון הורדרד של הסרטים בשנות השבעים. זה סיפור על אישה שלא הצליחה להתגבר על האהבה שלה.

והיא עובדת אותו כמי שעובד אלילים.

היא לא מספרת עליו כמי שהטיל מורא בבית, כמי שניהל בבית משטר דיקטטורי, כמי שכולם עמדו לו דום. היא עושה לו אידאליזציה. כאילו עם מותו מתו גם כל הזכרונות הרעים שהיו ממנו, על תכונות האישיות הדומיננטיות שלו, על כמה שהוא היה כלב אלפא לא קטן ועל כמה שקשה היה להתמודד איתו ועל כמה צלקות וחבורות הוא הותיר בנפשם של בני ביתו. דודי היקר, שהקשר היחיד שלי איתו הוא הודעות שרשרת מטומטמות שהוא מעביר לי במייל, ניתק עם אמא וסבתא את הקשר לא הרבה אחרי מותו של סבא. הוא מרגיש שעוולו לו. יש לי בן דוד שלא ראיתי אף פעם. הוא אמנם היה רודן, סבא שלי אברהם, אבל כנראה שהוא היה הציר שהחזיק את המשפחה הזאת מלוכדת. עכשיו משפחת צוקרברג יצאה לתפוצות, אפילו שאמא שלי וסבתא הן די-פול בלתי נפרד. 

לי באופן אישי לא כל כך יצא להכיר את סבא בעיקר בגלל שהייתי קטנה מאד בשנים שבהן הוא חי, ואפילו כשכבר הייתי יכולה להראות התחלה של שכל שהתחיל לצמוח בקודקוד, אין לי באמת זכרונות ממנו. באותו ערב, כשנסענו להצגה, השיחה בנסיעה בחזרה לעיר עסקה בעיקר בו. כמצויין לעיל, היא סיפרה על כמה שאהב מוזיקה; על כמה היה גאה בי לו היה שומע אותי מנגנת, על כמה היה גאה בי לו היה רואה כמה אני בעצמי אוהבת מוזיקה, על כמה היה גאה בי לו היה שומע אותי שרה בקונצרט. היא סיפרה על כמה שאהב תאטרון; על כמה שהיה גאה בי על הסבלנות והעניין. על כמה שאהב קולנוע; על כמה שהיה גאה בי. על כמה שאהב את השומר הצעיר; על כמה שהיה גאה בי. על כמה שאהב ספרות, היסטוריה, ביולוגיה, גאוגרפיה; ועל כל כמה שהוא יכול היה להיות גאה בי עכשיו.

על איך שהפריע לו כשמזייפים בשירה; איך שהיה מתקן אותי בשירה (דבר שאני בכלל לא זוכרת. כמה עצוב) אפילו שהיום אני אף פעם לא מזייפת. למעשה, אני באמת לא זוכרת ממנו הרבה. יש לי זיכרון אחד בהיר ביותר ממנו -  מרק תירס עם נבטים אצל סבתא במטבח. אני זוכרת אפילו איפה כל אחד ישב על יד השולחן ואיזו הבעה פנים סבא שלי עטה בכל לגימה של המרק הזה. אני באמת לא זוכרת הרבה.

וחבל. הוא יכול היה להיות מאד גאה.

סבתא שכחה, אמא פחות. האהבה לגבר הזה נותרה עבורי כתעלומה שעדיין עומדת בעינה.

בעיקר חבל כי הוא היה אינטלקטואל ונאמר עלי שאני דומה לו. בעיקר חבל כי הוא יכול היה להיות בן שיח מצויין. בעיקר חבל שאני פשוט לא זוכרת

אני בעצם לא יודעת למה כתבתי את זה. חשתי צורך לשתף

נועה