חזרתי באמצע הטיול שחיכיתי לו כל כך בגלל שתפסתי איזו אלרגיה שלא הייתי מודעת אליה מימי ולרגל חג האביב התחלתי לפרוח כשדה אחרי הגשם. מוקד הפריחה העיקרי היה, באופן ציורי ממש, בחלק הפנימי של הירכיים שלי, לא רחוק מקודש הקודשים, ועד הבוקר כל התחת שלי נראה כמו תל טרמיטים. תתי מוקדם נוספים נצפו באיזור הידיים, הגב והצוואר, וזה נותן לי דחף עז במיוחד לגרד את עצמי עד זוב דם. החובשים אמרו לי, בטון הרגוע-החוֹבְשִׁי שלהם, שאי אפשר להביא לי בטאקורטן, המשחה לה הזדקקתי; ליטר הפניסטיל שמרחתי על עצמי לא עזר, בגלל שזו משחה שיש בה סטרואידים וצריך מרשם עבורה, כנ"ל לגבי כל תרופה אחרת בגלל שלא הייתי מודעת לכך שאני אלרגית למשהו מעולם. בלילה, בתקווה להרגיע את זה, ישנתי בלי מכנסיים והתעוררתי קפואה מקור בצירוף עין נפוחה. ההחלטה נפלה, והחלטתי לחזור הביתה. מזלי היה שזה קרה ביום שישי בבוקר ולפני שיצאתי למסלול, כי אז הפרוצדורה היתה הופכה למסובכת הרבה יותר בהתחשב בכך שהיו צריכים לאסוף אותי מאצמע שום מקום באיזור מגידו (!) ובכך שהתחבורה הציבורית ביום שישי נגמרת מוקדם ושלא היה קיים שום שביב סיכוי בעולם שההורים שלי יסעו עד שם כדי לקחת אותי. אם כך, נשארתי במחנה. ישנתי לי קצת בשמש ואז הצלחתי לתפוס שיחה טובה עם המדריך שלי, שהיה בצוות הטכני. everything has its benefits. בכל אופן, לקחו אותי בג'יפ התנועתי לצומת מגידו שם חיכיתי לאוטובוס שיקחני (למעשה, יקחנו; הייתי עם עוד מישהי, מדריכה, שהחליטה לחזור כדי ללמוד לבגרויות שלה) לתל אביב. כשהאוטובוס הואיל בטובו להגיע, הוא היה מפוצץ. עמדתי במשך כמה זמן עד שהתפנה מקום, והתיישב לידי חייל שהיה מסריח יותר ממני (ואני ישבתי במשך יומיים ומשהו ליד מדורות וטיילתי כמעט 35 קילומטר עם תיק ששוקל כמעט כמוני; אנקדוטה משעשעת הנוגעת לכל העניין היא שהתיק היחדי שהצלחתי להשיג בשביל הטיול הזה, שהקטע שלו הוא שאין הובלות ציוד ושכל ציוד המחנאות שלנו על הגב, גודלו עמד על חמישים וחמישה ליטרים בלבד, מכל וכל קטן מכדי להכיל בתוכו את כל מה שצריך ועוד שק שינה. מה עשינו? אני ואבא שלי הינדסנו אותו בצורה לא הגיונית כמעט לתוך שקית אלבד של מחצלת אותה קשרתי בצידו החיצוני של התיק. ההינדוס המופלא הזה כונה הנקניקיה, והשמועה בדברו עשתה לה כנפיים בכל רחבי המחנה, זה היה כמעט מפליא) וואו, חתיכת סוגריים. בכל מקרה, התיישב לידי חייל ממש מסריח, ולפי המדים שהוא לבש הוא בכלל היה טירון, ממה יש לטירונים להסריח? הוא זיין לי את המוח כל הנסיעה. הוא חיכה לגיוס שלו לגולני, בגלל שהוא בעיכוב של חודשיים כי הוא ישב בכלא כי הוא הרביץ לאיזה בחור (!), ושהוא עושה טירונות 02 בינתיים. הוא דיבר בהתחלה על עספור, ואז שאל אותי אילו ערוצים אני אוהבת לראות בטלוויזיה. ידעתי שזה יהיה דבילי לומר, אבל אמרתי את האמת: אמרתי שאני לא רואה כמעט כלום חוץ מערוץ 8, נשיונל ג'אוגרפיק וערוץ ההיסטוריה, וכל מיני דברים שיש בויאודי. הוא הגיב, איך, לא בקריאות "אוהו! אשכנזייה כבדה! חינוך קשה בבית! רגל קרושה!" לא היה לי כוח להתווכח איתו, גם בגלל שישנתי בערך שעתיים בלילה, וגם בגלל שסביר להניח, כפי שאבא שלי אמר, "הוא יגיע למכון כושר שמשון ואני אגיע למכון ויצמן". חחח, אמא שלי אמרה אחר כך, "נו בטח, הצנחנים הולכים הביתה, גולני הולכים הבית". מבדר קמעה.

בכל מקרה, כעבור שעה ומשהו ירדתי ברחוב ארלוזורוב, כולי מסריחה, מגעילה, מלאה בצמחיה שדבקה בבגדי ופורחת, ועשיתי את דרכי לתחנת הרכבת. בשעה עשרה לשתים עשרה עליתי על הרכבת. הגעתי לעיר בשתים עשרה ורבע בערך. כשהגעתי הביתה קיבלתי את האימייל המבאס שהודיע לי שאת המיון האחרון לא צלחתי ושלא אסע למשלחת של סידס אוף פיס בקיץ. למעשה זה לא כל כך מזיז לי לאור האנשים שהיו בסמינר ביפו, שרובם המוחץ היה ממש ממש לא לטעמי. לפחות אני אוכל לעבוד בקיץ. שויין

בכל אופן, ישנתי שעתיים בתקווה שמשהו בפריחה שלי ישתפר, מה שלא קרה, אז לקחו אותי למר"ם בקופת חולים. רופא רוסי ביקש ממני להפשיל את המכנסיים, מה שהיה מצב לא כל כך נעים, הוא הסתכל ואמר שזה באמת אלרגי ושעד החתונה זה יעבור. הוא רשם לי כדורים ושלח אותי לסופר פארם, ממנו יצאתי עם תרופות ובליסטקס לשפתיים - המקום היחיד בו נשרפתי בטיול הזה! קבעתי לעצמי חוק ברזל בטיו, שישנם שני דברים שאסור לעשות: אסור להישרף! אסור להתייבש! שניהם נאמרים בטון תקיף ומטופלים בדקדקנות רבה. באמת! מרחתי את עצמי בערך כל עשר דקות והלכתי עם בקבוק המים הענק שלי ביד (דבר זה בצירוף יתר הכליות שלי הביא אותי למצב של להשתין בדרך בערך אחת לחצי שעה. מה לעשות, לא יכולתי לעמוד בזה, שכן להשתין בטבע זה כיף פי שבע! אבל להשתין במוצאות זה כיף הרבה פחות).

יהיה בסדר, איי גס

נועה