נדמה לי שאתה מאד דומה לי.

והוא אמר - בדיוק אותו דבר.

בדיוק אותו דבר.

אני במקלחת.

דפיקה בדלת.

"מה יש?"
"נועה, את רוצה להכין פנקייקים?"

"נו, אבל טחנו אתמול כמו חיות."

"נו..."
"טוב בסדר."

"אור..."

"מה?"

"יש לך נוטלה?"

"לא, אין. בדקתי קודם."

"פנקייקים בלי נוטלה זה לא שווה."

"נכון!"
"אתה בטח מורח אותה על הפנקייק ומגלגל אותו. גם אני עושה את זה."

אור מחייך ונותן לי כִּיף. אחר כך הוא מדביק לי נשיקה על המצח ואומר שאנחנו בדיוק אותו דבר.

מבחינתי אנחנו האנשים האחרונים בעולם. כבר אהבתי בעבר, ואף פעם לא ככה.

"אוי נועה, אנחנו כזה זוג מגעיל. ציני ומרושע וביקורתי ומגעיל, מגעיל."

אני מחייכת. "הזוג הכי מגעיל בתל אביב."

...ואתה הכי חתיך בתל אביב, נו מה!

אני נוהגת להסיר את המשקפיים של אור ולבחון את צבע העיניים שלו. בכל פעם שהתוצאה היא 'ירוק' אור מרוצה. כשזה מגיע לגוני כחול עמוק וצהוב, אור לא מרוצה. העיניים של אור זה הדבר בו שאני הכי הכי אוהבת (...מאיפה את יודעת מי הם בכלל?)

אני אוהבת את הקטעים שאנחנו שקועים בשיחה ופתאום מוצאים את עצמנו צוללים לתוך מעין הוויה משותפת, צורה גבוהה יותר של הכרה.

אנחנו מתעוררים. 13:42. "כמה זמן ישנו?" - "שעה בערך." אתה מחייך.

אלה דקות השינה הכי מתוקות שיצא לי לחוות, כנראה. השינה הכי עדינה ורכה, בין הזרועות המבורסות שלך, עם שרירי המתופף החמודים שלך, שאצבעות רחמנינוב ארוכות בקציהן.

נשימות עמוקות ואיטיות. אור נוחר קצת. מרפק קטן בצלע, שישים לב. ושוב נושמים.

זאת אהבה.

נועה