אני נועה. הא, איזה ייבוש. המממ אז אני אחסוך מכם את כל הIntroduction המיותר, מה שאתם רוצים אתם תמצאו ברשימות.

אם בכל זאת, אני אעשה את זה ממש קצר;

גיל: צעיר מדי

מיקום: רחובות

הא והנה האח הקרצייתי שלי, עמרי הגיע הביתה בשעה טובה ומוצלחת. עשיתי לו את תרגיל ה'שלום ולהתראות' בדלת, ואיך הוא מתרגש מכל דבר! הרים טלפון לאמא. אמא בקריזה כי אבא יצא למילואים. היא אומרת שכל החברים שלו כבר משתררים, ורק הוא ממשיך ללכת. טוב,אי אפשר להאשים אותו. זה הכי כיף לקחת חופשה של שבועיים ולחגוג על כל המסעדות בצפון. ואמא? אמא רק מתחרפנת רק כשמזכירים בדרך אגב את המילואים. היא לא מאוד מרוצה מהעניין. בתום השבועיים האלה היא כל כך שונאת אותנו, היא נושמת אותנו, משתינה אותנו והורגת אותנו. ואח שלי לא תורם, עם החוסר החמור שהוא לוקה בו בכל פעם שזה מגיע להומור. איך אפשר להיות כל כך כבד כשאתה כולה בן שמונה? בכל מקרה החרטטן הקטן צלצל לאמא וזה כרגיל נופל עלי. אבל אני מה אכפת לי, כבר הפסקתי להתרגש מכל חירפון שלו. אנחנו שלושה אחים, אני, עמרי ומעין. מעין היא בערך הילדה עם הפרצוף הכי חמוד במזרח התיכון, אבל היא מכשפה אמיתית ושתינו עושות לעמרי את המוות, רק שעמרי אוהב את מעין יותר משהוא אוהב אותי, זה בטוח. יכול להיות שזה קשור לעובדה שאני לא בלונדינית עם עיניים כחולות ושפתיים, אממ, ורודות כאלה? יכול להיות, אבל אני יכולה לחתום שכשאנשים מכירים אותי לעומק הם היו מתאכזבים פחות אם היה לי את הפרצוף של מעין :) הא, והנה אני כותבת לי שורה ועוד שורה בדבר הזה שנרא בלוג. זה די מטופש, אבל חשבתי שאת החפירות שאני עושה לאנשים במסנג'ר אני יכולה לעשות כאן ולדמיין שמישהו מקשיב לי. ואם מישהו באמת יקרא מה שהולך פה, זה יהיה עוד יותר כיף.

מממ, אז מה עוד עשיתי היום. הבוקר היה די מרגיז בגלל שהלילה אשכרה טרחתי להוריד את התריסים, מה שהביא לסינוור רציני בבוקר, מה שבדרך כלל גורר להתעוררות ממש מאוחרת. כשקמתי אבא כבר היה על מדים וזה, ומעין בכתה בכי תמרורים. היא כל כך חכמה, אלוהים. היא רק בת שלוש והיא כל כך חכמה... היא ידעה שאבא הולך להיעדר להרבה זמן. טוב, לא כל כך הרבה זמן, הוא יחזור מחש לסוף השבוע, אבל ביום ראשון הוא יחזור לשם לעוד שבועיים כה מפרכים של אכילת סטייקים. איר כך הלכתי לביתספר. בבוקר היה לנו שיעור חינוך גופני, וגם המורה של המקבץ של הבנים במילואים, כמה אירוני. בכל מקרה בחצי השעה הראשונה ישבתי עם ברק, גיא ואופיר מחוץ לאולם, בהמתנה למורה או משהו דומה. ברק עסק בפעילות המרתקת הקרויה בימינו זריקת חפצים שונים שהוא מוצא על הרצפה על הגג של האולם. עשר אגורות. מחק עם שליפים למבחן. עט סגול. אחר כך ניהלנו את השיחה המרתקת הבאה: לא זוכרת איך הגענו לנושא הזה, אבל אופיר אמר שפעם אחת אחותו פתחה את הצינור של החצרכדי להשקות משהו, ויצאו מהצינור שתי חשופיות. העיניים של ברק נפתחו כל כך רחב, כאילו מישהו הרגע תקע לו משהו ממש ממש גדול בתחת. "יצאו חשופיות מהצינור?!" וזה היה נורא משעשע, כי אמרתי לו, "חשופיות, ברק, לא חשפניות." (מקודם שמתי את זה בכינוי במסנג'ר ותומר לא הבין מה כל כך מצחיק בזה, ואז התחלתי להסביר לו את השנינות שבדבר כי תומר היה בטוח שזה פשוט שיש לי שמיעה סלקטיבית. אני מקווה שאתם, בכל מקרה, מבינים מה מצחיק בזה.) אחר כך באו עוד בנות והמורה של המקבץ השני של חינוך גופני. נכנסו לאולם ודי עשינו כלום. עשינו שיעורים בתנ"ך ובהבעה. איכשהו אני, נטעלי וגילי התחלנו לדבר על המקהלה ובימת הנוער, ואני אמרתי בגאווה מרובה ביותר שהמקהלה שלנו מכסחת לזמר של בימת הנוער את הצורה. בימת הנוער זה ביתספר לתיאטרון, לכאורה. הוא כזה, די גרוע, אבל מאוד פופולארי (הדבר היחיד שטוב בו זה אילן דרזי, שמדי פעם מגרש ערסים שנדבקים אלי ואל שלו כשאנחנו חוזרים מהשמו"ץ) נטעלי היתה בטוחה שאני מורחת אותה אז היא ביקשה להדגים משהו. זה לא היה כיף, אבל הוכחתי לה שאני כן יודעת לעשות משהו. אתמול לא כתבתי כלום כל שיעור תנ"ך, בעיקר בגלל העובדה שהייתי עסוקה בלהתאבל על הציון הממש ממש גרוע שקיבלתי במתמטיקה (64.) מסתבר שזה היה שיעור ממש ממש חשוב, שלמזלי חזר על עצמו בשעה השניה, והצלחתי להבין על מה היה מדובר. וואי, אני אוהבת תנ"ך. מצידי תתנו לי ללמוד כל השבוע רק תנ"ך, ולא ימאס לי. היה חנ"ג, היה תנ"ך. בהפסקה ראיתי את הסווטשרט המגניב שיש לטיפני, סווטשרט ורוד של ייל.  ראיתי גם את העוגיה השווה, שכל פעם עובר לידי, מסתכל עלי, וממשיך ללכת Oם אבל בסדר, אתמול רותי הבהירה לי שאין לי שום סיכוי איתו כי יש לו חברה. טוב נו, זה מה יש. הא, השיחה עם רותי מזכירה לי, שאתמול שסיפרתי לה על התקרית המשעשעת בשיעור ערבית, שבהקשר מסוים הוזכר בה סלמון, ילד מאחת הכיתות המקבילות, והילדים האתיופים החמודים שהסתלבטתי איתם לא ידעו מה כל כך מצחיק בעובדה שקוראים לו סלמון. מה היה אחר כך? אחר כך היה היסטוריה עם מסל, והיה נורא משעמם. היא הטיפה מוסר לכולם על זה שיש בעיות התנהגות קשות, ועל כך שסיימו להתקין את המצלמות האלה בביתספר. זו כנראה היתה שיחת המשך למה שקרה ביום שני בשיעור חינוך, שבה היא חפרה על כל מיני הרגלים מגונים שיש לביתספר הזה (אהמ ימי הולדת שבהם זורקים על אנשים ביצים וקמח אהמ) אחר כך היה את ההפסקה הגדולה שהיתה די משעממת. אחר כך היה הבעה. וואי, איך כולם שונאים את המורה להבעה.. הוא מפחידה נורא ויש לה פאה בצבע חציל. היא איחרה לשיעור בחצי שעה וכל הטמבלים מהכיתה שלי הפכו את הכול לגמרי. בשלב מסויים היא הגיעה והתחילה להטיף מוסר גם היא, ולהוגיע שההורים שלנו כבר ייודעו על כל מעשינו, בליווי מבט נוקב משהו. אחר כך היה שוב שיעור היסטוריה משעמם. אני לא מבינה איך אפשר לעשות מנושא כלכך מעניין שיעור כל כך משעמם, טוב נו, זה הכול באשמת מרסל. אחר כך התבטל גאוגרפיה (תודה לאל) והלכנו הביתה. דיברתי עם תומר שחזר מפולין. אחר כך ראיתי שאריות מהפרק הראשון של איי לאב ניו יורק, שלא מצליחה לשחזר את המצחיקות של טעם האהבה הענקית. זה היה כל כך מצחיק! נשבעת, תנסו פעם, עדיף את העונה הראשונה. כי זה פשוט, כל כך, אבל כל כך מצחיק! כי הן מתרגשות וראות את זה כפגיעה בכבודן כשמישהי אחרת נוגעת להן בפריקין מצח! והן מחרבנות ול על המדרגות! והולכות מכות וכל פעם מדברות על כך ששזירת השיער שלהן שעלתה פריקין 800 דולר תלך לעזאזל, ועוד בשביל מה?! בשביל הגמד המטומטם, מר פלייבור פלייב. איי לאב ניו יורק לא מצליחה לשחזר את הגאונות.

אחר כך סתם השתעממתי, ועכשיו אני מסיימת לכתוב את הפוסט.

אני תיכף אסיים לשמוע את Begin to hope של רג'ינה ספקטור, כי באמת שמזמן לא התעמקתי בו יותר מדי. תיכף אני אלך לחזרה, ובטח, כרגיל, יהיו לי דברים מצחיקים לספר עליה.

אז אדיאוס אנשים.