לא כתבתי כבר המון זמן. אני מסכמת תקופה לא כל כך טובה. זה נשמע קלישאתי, אבל זה הכול בגלל הגשם. אני רוצה ללכת לישון ולא לקום עד אפריל. זה הולך להיות פוסט די ארוך וללא סדר כרונולוגי, אז אני אכתוב את אירועי השבוע וקצת האחרון לפני הנקודות החשובות. תתכוננו נפשית.

ביום שישי שעבר אביטל באה לרחובות לבקר. נורא שמחתי והיא וגטה באו לבית ספר שלי למרות שגטה לא למדה ביום שישי. אביטל התבררה להיות הרבה יותר קטנה, פיזית, ממה שחשבתי שהיא תהיה. היה לה שיער בצבע של חציל, כמו הפאה של מרים בר אילן. גם לה היה את האנדרגראונד המגעיל הזה, כמו שיש לגטה, עם טבעת ורודה גדולה מתחת ללשון. זה מגעיל, כלומר, מילא לי יש מתכות בפה, אבל זה למטרה טובה של יישור שיניים. אני לא מחוררת את עצמי! לילדות האלה יש אבנית בפה. הן הולכות ונהיות יותר ויותר דומות לקומקום. לגטה יש גם סמיילי, שזה עוד יותר מגעיל. כלומר, בלילה יבואו גנבי מתכות ויעשו מהן עמוד חשמל. אני יכולה להשתגע מטמטום כזה. בכל מקרה, היינו אני, גלעד, סטס, גטה, אביטל, ושלו, וגם נועה ואן הצטרפו אלינו לכמה זמן. היינו ליד בניין גפן, איפה שהתקינו את הספסלים החדשים, האדומים והסגולים. נועה עשתה המון רעש, כי היא ואביטל צעקו וצעקו על כל מיני אנימות מטומטמות. בשלב מסוים נועה ואן הלכו, כי אן הייתי צריכה לנסוע לבאר שבע, לסבא וסבתא שלה. גיליתי שגם גלעד אוהב את ביורק. בשלב מסוים סטס זרק עלי נעל, כי בטעות נתתי לו מכה בהליקס שלו. הילד הזה כל כך היסטרי, אלוהים. הנעל פגעה לי בירך, במקום שכבר היה לי שטף דם אחר בו. זה ממש כאב, אז הלכתי. כמובן שאחר כך חזרתי, כי אני נואשת נורא. בסך הכול אני נהנית מתשומת הלב שאני מקבלת מהם, כי הם הולכים להיות המגניבים האלה שלא יכולים ללכת מאה מטר בלי ששלושים איש יגידו להם שלום, ואלה שכולם הרי רוצים להיות איתם. אני לא דומה להם ועוד לפעמים עושים דברים ממש מטומטמים בעיני, ושומעים מוזיקת אימו מעצבנת וכאלה, אבל אני מבליגה כי בסך הכול היה לי די כיף איתם, ונהניתי להרגיש שאוהבים אותי. לדה שליט הגעתי די בלי חברים, והרגשתי נורא לבד ולא מצאתי את עצמי. הם קצת עזרו. בכל מקרה, אחר כך מרים כהן גירשה אותנו בטענה שעשינו יותר מדי רעש. אז הלכנו לגן הפלסטיק. היינו רעבים וצמאים, אז אני, אביטל וגטה הלכנו לבית של גטה כדי להביא כסף לאוכל. אף פעם לא הייתי בבית של גטה לפני כן ולא ידעתי מה לחשוב. היא כל הזמן מתלוננת על ההורים שלה, שהיא בכאסח איתה וכאלה. לא חשבתי שהם יכולים להיות גרועים כמו שהיא מתארת אותם, אבל זה הרי נורא מגניב להיות מרדן. בכל מקרה, עלינו לבית שלה. היתה שם חתולה שמנה מאוד, וריח חזק של סיגריות. היה קונטרה בס גדול ליד הדלת. אבא שלה ישב על הספה וצפה בטלוויזיה, והוא ענה בקול די אפאתי של "תעזבי אותי, קרצייה." התחלתי לחשוב שאולי זה כן גרוע כמו שהיא מתארת את זה. נכנסו לחדר שלה, והוא היה די יפה. אבל גאש, לילדה הזאת יש המון כסף! לקחנו עשרים שקל והלכנו משם. הלכנו למכולת ליד בית הספר, וקנינו בקבוק של נסטי וקופסה של פרינגלס. כמו בנות שמנות טובות, התיישבנו על ספסל וגמרנו בערך את כל האוכל. בכל מקרה, ירדנו מהגבעה של ביתספר בחזרה לגן הפלסטיק. ה בנים די התאכזבו בגל זה שאכלנו את הכול, אז טענו לתומנו שמכרו לנו את הכול ככה :) בכל מקרה, היינו די הרבה בגן הפלסטיק. גלעד הוא בן אדם חמוד ביותר. אולי אפילו קצת בא לי עליו. (וואי, יש יותר מדי גלעד. אני אעשה בהם סדר אחר כך) בכל מקרה, תכננו ללכת למכון ויצמן. גלעד נתן לי בזוקה. בכל מקרה, באמצע הדרך הם מצאו קופסה עם שלוש סיגריות ומצית. כנראה שזה היה רעיון של שלו, אבל בשלוש בצהריים, תת רמה כזאת, הם התיישבו על המדרכה והתחילו לעשן. הפרצוף שלי נראה כמו הסמיילי ההמום במסנג'ר. הפעם, לקחתי את עצמי ובאמת הלכתי משם. חזרתי הביתה  ולא דיברתי עם אף אחד מהם עד אתמול. זה קטע מגעיל. כשזה נעשה מתוך רצון לדפוק פוזות. זה פשוט אידיוטי. בטח כשאתה בן 12.

ביום שבת האחרון, פגשתי את דניאל אחרי שלא פגשתי אותו מאמצע החופש הגודל. הוא הרים לי טלפון וביקש שאני ארד למטה. ישבנו בספסל אבן מתחת לבית שלי. כל כך התגעגעתי לחיבוקים שלו, הוא מחבק בצורה כל כך מספקת. חיבוקים חזקים קרובים כאלה. הכלב שלו הסתובב סביבנו. בשלב מסוים הייתי צריכה ללכת עם אמא כדי להדפיס סווטשרטים עם סמל בית ספר. כשדיברתי עם אמא הוא לחש לי באוזן אל תלכי, אל תלכי. נתתי לו חיבוק, והוא אמר שאני מעקמת לו את המשקפיים והוריד אותם. התנשקנו.

הוא מנשק ממש ממש מוזר, עם שיניים. הוא נשך אותי ולא נתן לי להכניס את הלשון. הייתי צריכה ללכת.

אתמול הוא התקשר אלי שוב, רצה להיפגש ולא יכולתי, כי הלכתי לפגוש את עמר בעירונוער. אני תוהה אם בא לי עליו. אני עוד לא יודעת.

אבל זה בכל זאת די נחמד, כי הוא אחרי הכול חמוד ולא התנשקתי המון זמן.

בכמה ימים האחרונים הכול מתחיל להתבהר.

קיבלתי 98 בבחינה, שזה כבר משמח אחרי ה-78 החשוד שלי בבחינה הקודמת. גם במתמטיקה העליתי. אחרי שבוע של למידה אינטנסיבית, פיספוס חזרה ושיעור פסנתר, והרבה הרבה דמעות שנשפכו, תאשימו את אמא, קיבלתי 84 במבחן במתמטיקה. אני כל כך מרוצה מעצמי. אמא עזרה לי המון. למדתי איתה כל השבוע. אני כל פעם מגלה איזו משפחה מגניבה רוח הקודש נתנה לי. זה כל כך טוב. ביום ראשון בערב, אחרי הפעולה, יצאתי בשבע מהחזרה, והלכתי עם אבא ואמא לפגישה האחרונה של ביתספר להורים, פלצני משהו, שהם הלכו אליו. די התנגדתי את זה וחשבתי בצורה די שלילית, אבל מאיה והדס היו שם, וזה כבר שימח אותי. הייתי צריכה לתת תעודה להורים שלי, לפי פרמטרים מסוימים, כדי להזכיר להם איך זה מרגיש לקבל תעודות (!) אחר כך ניהלנו שיחה מסביב לשולחן עגול, לפי מה שהמדריכה הטיפשה הזאת, רונית, מונית, איך שלא קראו לה. היא אמרה לדבר על "הקשיים והאתגרים" שאנחנו חווים. אבא שלי נהיה הליצן של הכול, והוא היה נורא מרוצה מעצמו. הצחיק את כולם וזה. השיחה זרמה יפה, והושגו מטרות. דיברנו על מתמטיקה ועל הלימוד המעולה שהיה לי עם אמא אחרי פעמיים שקיבלתי מתחת לשבעים, על הבגדים שלי והנעליים שלי (שאני מציירת עליהן וזה מרגיז אותם),ועל הבקשה שלי לצאת עם בנים בני חמש עשרה ושש עשרה. ילדים בגיל שלי, טיפשים. חי"תניקים, טיפשים. גם רוב הטי"תניקים טיפשים. אצל היו"דניקים אני מוצאת את עצמי. לא נוח לי עם ילדים בגיל שלי.אני מרגישה כמו האחות הגדולה של כולם לפעמים. הם פשוט כל כך ילדותיים. פעם הבעיה הזאת היתה יותר דרסטית ויותר בולטת אצלי, ולא היו לי חברים בכלל בתקופות מסוימות, אבל למדתי לשחק את המשחק של כולם ולהסתדר פחות או יותר. הכי חשוב לא להתנשא. הם אמרו שהם יבחנו כל מקרה לגופו, שזו כבר התקדמות. זה היה בסדר.

 אה, וציטוט מצחיק של מרסל:

כיתה: מה, אז מרסל, אם התבטל גיאוגרפיה ואנחנו צריכים לצאת רק עוד שעה, זה אומר שתהיי איתנו שעתיים?! מרסל: מה פתאום, אני בעונש?

אני מקווה שהכול ימשיך להשתפר, ושלא ירד גשם.

ביי ביי בינתיים, נועה.