אז מה קורה? הגיע הזמן לעוד פוסט ארוך של איכות מבית נועה 3:

באופן כללי: מצברוח משתפר.

העירו אותי בתשע אחרי איזה שלוש שעות של ישנה - לא ישנה. הלכנו לאכול ארוחת בוקר במין חנות משונה כזאת שמתיימרת להיות גם חנות רהיטים וגם בית קפה. רהיטים לא היו שם, אבל היה שם אוכל טעים D: לא משנה.

אין לי כל כך על מה לכתוב הפעם. אני אנסה להזיכר לעצמי כל מיני דברים שקרו בזמן האחרון.

איבדתי הבוקר מאה שקל (אין כל כך מה להגיד על זה, זה מבאס והכול, אבל יש דברים יותר חשובים.)

אני סופית לא חברה של שלו. כן, על זה יש לי מה להגיד. הוא פשוט כל כך מגעיל אותי. מסתבר שאחרי המקרה של יום שישי לפני חודש, שום דבר לא קרה, גם אחרי שנזפתי בו על העישון. הוא השתנה לגמרי. שלו של שנה שעברה היה נחמד ושמו"צניק ומצחיק ואידאליסט, ושלו של עכשיו הוא סוטה שבטוח שהגוף שלי ושל אן הוא רכוש הכלל, חומרני וכבד ומפגר. פתרום מה שהוא לובש נהיה חשוב, וכל מה שהוא עושה נעשה מתוך רצון לתשומת לב ולכבוד כאימו אמיתי. הוא מסתובב עם כל מיני פירסינגים מזוייפים מטומטמים כאלה. לפני כמה ימים, בהפסקה, הוא תפס אותי וגרר אותי לאחת המרפסות של חטיבה א', והוא פשוט התחיל לבכות. לבכות על הכול. לבכות על זה שהוא מטומטם ומגעיל ומתדרדר ולא לומד וכל החרטא הזה, וכבר חשבתי שהוא הגיע למפנה עם עצמו, שהוא יקח שלוש דקות ואשכרה יחשוב, ואז יקח איזה ארבעה צעדים אחורה. אבל אז באו החברות המטומטמות שלו מכיתה ט', ריטה ושמרית אני חושבת. ריטה ושמרית היו מאלה שעשו עלי אמבוש באחד הימים שבוע שעבר, בגלל שהעזתי לומר איזו מילה לא טובה על טוקיו הוטל. כאילו, בחייכן! זאת כולה להקה... כלומר, אני פנאטית אמיתית של טורי איימוס וכאלה, אבל אני לא אתחיל לבכות אם מישהו יגיד שהיא חרא, ובטח שאני לא אגיע למצב של כמעט לשבור לו את השיניים. היתה שם אחת, שכאמור, לקחה את מה שאמרתי ממש ממש קשה והתחילה לבכות ולעשות הצגה, וכל הקילו אייליינר שהיא מרחה על עצמה נמרח על הפרצוף. זה היה די משעשע, אני מוכרחה לציין. ואז כל החברות שלה התחילו לצעוק עלי ולקלל אותי, כלומר, בנות שאני מכירה בדיוק שלוש דקות. ושלו עמד בצד וצחק. כלומר, אני לא אומרת לך לעמוד בצד שלי, אבל זה קצת מעליב לעמוד ולצחוק. אני לא יכולה לתת לדברים כאלה לעבור לי ליד האוזן, אין בי אדישות כזאת, ואני יכולה להגיד שאולי קצת נעלבתי. אבל משלו הכי נעלבתי. הוא יודע יפה מאוד לגרור אותי הצידה ולמרוח את הדמעות האימואיות שלו על הכתף שלי, אבל באותה מידה הוא גם יכול לעמוד ולצחוק. גם אן ונועה לא הכי סובלות אותו עכשיו. אז אנחנו לא מדברות איתו. אני לא יודעת אם אפשר להגיד אנחנו, אולי כל אחת בפני עצמה. אני חושבת שאני מתחברת איתן הרבה יותר לאחרונה. אני מקווה שזה ככה, כי באמת נורא נחמד לי איתן ואני כבר לא רבה עם נועה כמו פעם. כולנו התבגרנו. אני מקווה שגם הן רואות אותי ככה.

ביום שבת היה לגטה יום הולדת. הו כן! והיה ממש ממש ממש כיף! מי היה שם? סטס, דן, אן, שלו המעצבן, יאנה, מילה, דריה, דורית והחבר שלה, גל. היו אמורים להיות משחקים, אבל זה לא כל כך הלך, וכל אחד התפזר לו למקום שלו. היה ממש ממש כיף, באמת. מצאתי בארון תרופות באמבטיה של גטה שתי בובות מצחיקות של פרבי, והצטלמנו איתן. אה כן. לי ולאן היתה תוכנית זדונית במיוחד. מצאנו אצל גטה במטבח שוקולדים של רוסים. זה הסתבר כדבר אלוהי במיוחד. אז החלטנו שאנחנו עושות הברחה של מיליון כאלה דרך התיק שלי. זה תועד בסדרת תמונות שאני צריכה למצוא דרך להעלות אותן לפה. וזהו בכל מקרה. היה ממש ממש כיף.

קול נדב.

לומד איתנו בכיתה של דוברי אנגלית ילד שקוראים לו באימייל קול נדב. אותי ואת אן זה ממש ממש מצחיק. אז המצאנו את השיר הגאוני על קול נדב D:< "קול נדב בשטח! דונט בי אין מתח! קול נדב, קול נדב, טוטוטוטו!" לי ולאן יש ממש ממש מלא שירים OO יש את שיר הבתי ושיר החן ורבר ושיר השלו ושיר הגיטר (שהוא די שלי, אבל אן מלמדת אותי אקורדים לליווי) וכאלה.

המצאנו ביום ראשון את ריקוד האולקוס! באנו לקן כדי לבנות כתובות אש, וכרגיל השיחה התגלגלה לכל מיני מקומות מוזרים. הפעם זה הגיע לאולקוס, ואז המצאנו את ריקוד האולקוס ולימדנו את כולם לעשות את ריקוד האולקוס DD: אן גם עושה סרטון בפיבוט של ריקוד האולקוס, כולל הקולות.

אמא שלי רוצה שאני אשלח את הסיפור היחיד שאי פעם כתבתי לתחרות סיפורים קצרים. אני חושבת שזה רעיון טוב.

טוב, ובזאת סיימתי.

שבת שלום וחג פיטום שמח (: