או אם ג'י, יומיים של התפסטטות ברצף. לפני איזה שלוש דקות התעוררתי. היה לי חלום על נעמי זעירי. חלמתי שאני לא עושה שיעורים ואז היא בולעת אותי. אוי ואבוי.

אתמול בלילה חשבתי על אריק. היה תקוע לי כזה גוש בטון בבטן בגללו. אלוהים, זה עדיין לא עובר לי. אני תקועה באותו מקום.

אריק, למי שמתעניין,הוא האקס שלי. היינו ביחד כמעט שלושה חודשים ונפגשו בסוד. כי, דבר ראשון, הוא בן 16. דבר שני, הוא גר בירושלים. פנצ'רים קטנים. בכל מקרה, אהבתי את האפקט של הסוד ואהבתי את אריק. נורא נורא אהבתי אותו. ואם הוא לא שיקר לי שלושה חודשים, אז גם הוא אהב אותי. הוא היה שיכור, פוזאיסט, טיפש ומכוער, ובכל זאת אהבתי אותו. אני חושבת שהצלחתי להכויח לעצמי את הטענה, שכשאתה אוהב מישהו, אתה מפסיק לראות את מה שיש בחוץ. זה די לפצני, אבל לפחות לגבי זה נכון. אני לא אוהבת לעשות הכללות. פגשתי אותו בפסח, בעולמות בחולון. היה מפגש קהילה, ואלינה הפגישה בינינו. לפני כן אני עוד ראיתי אותו באלבומים של הקהילה וחשבתי עד שהוא עוד ממש שווה. בעולמות, ממש ממש התלהבתי מהשיער שלו. יש לי חיבה לבנים עם שיער ארוך, מה לעשות. בכל מקרה אחרי עולמות השגתי את המסנג'ר שלו והתחלנו לדבר ממש ממש הרבה. הוא היה ממש מכור לאלכוהול וזה הגעיל אותי, באמת. וזיינתי לו בשכל המון זמן כדי שהוא יפסיק, ואם הוא היה ישר איתי - הוא באמת הפסיק. הוא אהב את מגהדת', שזאת אחת הלהקות שאני הכי לא סובלת בעולם הזה, והוא אהב קולה והיה לו שפם בר מצווה. כשאני חושבת על זה עכשיו, בחיים לא הייתי פוזלת לכיוון שלו. אני ריירתי על השפם הזה, בפועל. הוא גם מנשק מגעיל. אחרי מפגש יולי, בחיפה, נפרדתי ממנו. נפרדנו כידידים עלק, כי הרגשתי שאני כבר לא אוהבת אותו, שמיציתי. זה די גועלי, אבל מה זה משנה אם הוא ממילא כל כך רחוק. באותו יום ביולי, הרגשתי שאני אולי אפילו נגעלת ממנו. הוא נראה לי שיכור. אני לא יודעת אם הוא היה עד עכשיו. אחרי הפרידה נסעתי לזמריה בקמפוס הר הצופים בירושלים. חשבתי לקרוא לו ולהיפגש. התקשרתי אליו, ואחר כך תפסתי רגלים קרות וביטלתי בטענה שיש לנו סדנה. אני די מגעילה, אני יודעת. לא היה לי משהו אחר, ולא הייתי סגורה על מה אני בדיוק רוצה. אחרי שחזרתי מהזמריה, הייתי בטוחה שאני רוצה אותו עוד פעם.זה היה קצת לפני שהוא עובר לפנימיה. אמרתי לו, ואז הוא התחיל לשחק איתי משחקים. אני כל כך שונאת כשמשחקים איתי משחקים.

רוצה לא רוצה, ככה הוא עשה לי. פעם אחת הוא חצה את כל הקווים האדומים מבחינתי, והוא סיפר לי, כאילו אני החבר שלו שהוא שותה איתו בירה, על הטרום-זיון שהוא תפס בפנימיה. ואני פשוט רציתי לבכות. בפעם הראשונה שסיפרתי על כל הקטע הזה למישהו, והמישהו הזה היה אן, באמת התחלתי לבכות. זה היה מצחיק, לא חשבתי שאני עד כדי כך פגועה מכל הקטע.

והעיקר היה לעודד אותי שגם לי יש גשר.

אז הפסקתי לשים זין, והעפתי אותו מהחיים שלו. מאז הוא שלח כמה הודעות ולא עניתי. וכל נגמר הסיפור.

ומסתבר שאחרי הכול, אני עוד שמה זין. הרבה יותר מדי.

והוא גם התחיל להשוות את כל הקטע הזה למה שהיה לי עם גיל. גיל הוא חבר שלי ושל סופי. הוא גר בכפר סבא והוא בא לבקר לשלושה ימים בחופש הגדול. גיל  הומו. לפני שגיל חזר הביתה, אני וסופי פגשנו חברות מהמקהלה בתחנת רכבת. היו שם הדר, ועוד חברה שלה שטוענת שקוראים לה מופי, לייק, מופרעת. גיל גם כן, לא שם זין. הדר שאלה אותו אם הוא באמת הומו, כאילו זאת אטרקציה אמיתית, קוף בגן חיות. את גיל זה דווקא שיעשע, והוא אמרה לה, בטח שאני הומו! ונישק אותי. זה היה קצר ומטומטם, וזה היה סתם בשביל הקטע. במסיבה אחרי קונצרט הסיום של המקהלה, שבמקרה יצא יום לפני מפגש יולי (שעשיתי שמיניות באוויר בשביל להזיז אותו מהתאריך של הקונצרט!) גם צביקה שאל את אותה שאלה, רק שבמסיבה הוא פשוט תפס למישהי את הציצי כדי להוכיח שזה לא מעניין אותו. זה פשוט עניין של פתיחות. ויש הרבה הרבה הבדל בין בדיחה לבין טרום זיון + פירוט של מה עשית איתה.

לא משנה, אני רק מתבאסת מהסיפור הזה, ולא בא לי שתיהרס לי השבת.

שניה, אני הולכת לחפש גרביים. מצאתי. נורא קר לי. אתמול בלילה ירד גשם מטורף. אני כל כך שונאת את החורף. שאמרה הגבירה טורי, .Certain these clouds go somewhere לא, אבל באמת, לא רומנטי ולא עמוק ולא מדים של צופים. סתם רטוב.

אני כל כך אוהבת את טורי. ברמה שאף אחד לא יבין אף פעם. הטעם שלי במוזיקה מתחלף כל כך מהר, טוב, כבר לא כל כך, כי עברתי את השלב של לשמוע דברים בגלל שעוד הרזה אנשים שומעים. כבר יצא לי הזין מהתחת ואני לא מתביישת להגיד שאני שומעת כמויות מסחריות של פופ. ואז אומרים שאני פקצה. כי אני בנוסף גם לובשת ורוד ואוהבת ורוד וכל החרא הזה. אבל כששומעים על המטאל והרוק והפרוגרסיב האיזוטריים שאני שומעת, אז אומרים בטון מזלזל כזה, פריקית. כאילו שאני עושה משהו בשביל שתתייגו אותי. אני שונאת לתייג אנשים ואני שונאת להיות מתוייגת. זאת דרך מטומטמת של אנשים בערך בגיל שלי, שיש להם בראש רק שתן, להבין את העולם. כלומר, בגיל שתים עשרה רמת האינטיליגנציה יורדת לשפלים איומים ואפשר להשתעשע במשחק 'האם אתה יותר חכם מילד בן שלוש'. לרוב, אני חושבת שהזאטוט הקטן ינצח. זה כל כך טיפשי. בכל מקרה, הכול זז אצלי, חוץ מטורי. פעם אמרו לי, שאם אתה מסתובב במעגל סביב עצמך, אתה צריך להסתכל על נקודה אחת מסויימת כדי לא לקבל סחרחורת. ואצלי זה טורי. אף אחד לא יבין את זה. היא לא הכי פופולרית, ולא הכי אמטיויסטית, וואטאבר דאט איז, ולא הכי יפה ולא הכי צעירה. הכישרון הרדיקלי שלה. הטקסטים חסרי ההגיון והעם זאת כל כך פשוטים שלה. הפסנתר.

אני נשמעת נורא פלצנית עכשיו, אבל זה כל כך נכון. כשהייתי בהופעה שלה,ברעננה, לפני חצי שנה (אלוהים, זה היה לפני המון זמן), הכול נראה כל כך יפה. הדשא המטונף היה יפה. האספלט היה יפה. המושבים היו יפים. הכרטיס היה יפה. הפסנתר היה יפה. וטורי היתה הכי יפה. ידעתי את המילים של כל השירים שהיו בהופעה. אני חושבת שהייתי הכי קטנה שם, בכל האיצטדיון הזה. כמעט נכנסתי לחדר הלבשה. רק כמעט. דנה עדיני עמדה שלוש שורות מאחורינו ומצצה יסודית סוכרית על מקל. ההופעה הזאת היתה הדבר הכי טוב שקרה לי כבר הרבה זמן. ואני כל כך צרחתי, למרות שעוד כמה ימים אנחנו ניסע לזמריה וצריך לשמור על הקול. זין על יהודית וזין על המקהלה. לצרוח לטורי אפשר רק פעם אחת.

כל הפוסט הזה אני רק חופרת על התניית האהבים שלי עם דברים. זה מגניב.

נדבר איתכם אחר כך.

נועה