בוקר טוב כופרים.

אני מתחילה לחשוב שהאינטרנט הוא מקוםי ותר טוב לפגוש אנשים מאשר באמת. יש לי צורך מטורף לפגוש אנשים, לדבר עם אנשים. ובאמת, אני לא בולטת מספיק כדי שמישהו יגש אלי, ואני לא בטוחה מספיק אם לגשת למישהו. ברשת אין נימוסים. אנשים לא מסתכלים עלי לפי איך שאני נראית וכמה ח'צקונים יש לי על הפרצוף. מי שמקבל אותי, מקבל אותי כמו שאני. אני לא מתחזה. אחד הדברים היחידים שאני יכולה להגיד על עצמי בלי להיות נחתום המעיד על עיסתו (אני מחבבת את הפיתגם הזה) זה שאני פתוחה נורא. אין אצלי סודות כמעט. אני לא משחקת משחקים. אולי קוראים לזה חוסר טאקט.

אין לי מה להגיד.

תכירו אותי.

תפגשו אותי.

תקשיבו לי.

תספרו לי.

תאהבו אותי גם ככה.

משהו חשוב. הגעתי למסקנה ששמו"צניקי ישרא הם העם הכי סקסי שיש. יש להם שיער ארוך וטעם נחמד במוזיקה. אני רוצה שהם יציקו לי.

נערך, כי אין לי כוח לכתוב פוסט חדש.

היתה לי חזרה. היה מצחיק, כרגיל.

הפעם יהודית היתה משעשעת מתמיד. אני ואמיר מתלחששים. הוא בדיוק סיפר לי על החברה שלו שאמרה לו שאני מנשקת טוב. קצת התנשקתי איתה לפני כמה זמן. ויהודית כזה, "אמיר! תפסיק להתחיל עם נועה!"

אוקיי, אני אלטית רועשת. אין מה להגיד. או שאני מדברת עם אמיר או חגית או סופי או דניאל פרס או דניאל כהן. נורא כיף לנו שם, בשורה השלישית. אבל גם כשכולם מדברים ביחד, יהודית צועקת דווקא עלי. היא המיצוי של תרבות הרעש של האלט. כולם מדברים, ויהודית - "נועה! תפסיקי כבר! כל חזרה אותו הדבר!" ואני עונה ברוב חוכמתי הבלתי נלאית, "אני?! למה אני?!" יהודית: "את דיברת!" אני: "אני לא! טוב, אני כן! אבל למה דווקא עלי לצעוק כל פעם?!"

האלט של מקהלת מיתר מוכיח שוב ושוב כמה שהעולם נפלא.