הלילה היה לי לילה מאוד מוצלח.

קודם כל, רק בישראל אתמול, ממה שראיתי, היה משעשע ביותר. שלשום בהפסקת פרסומות באמצע הפרק של משמורת אני ואמא נשפכנו נורא מהקטע של "מצדיעים לגיבור התרבות הישראלית - מייקל לואיס". זה היה מאוד מאוד מצחיק. *זורקי בורקי* מה זה היה? חשוד ביותר. לא משנה, אני אשאיר את זה שם. ארבעת האנשים שאני גרה איתם עסוקים ברגע זה בנעילת נעליהם וירידה למכוניתם המשותפת על מנת לקחת את עצמם לנסוע לספארי. שתי הזאטוטים הקטנים היו מאוד מאושרים כאשר הבזיק הרעיון אל מוחה אל אמא שלי בשעה תשע בבוקר. מוזר שבשעה כזאת אנשים חוץ ממני יכולים לחשוב. אחותי כרגע מזדחלת על רצפת המסדרון ומנקה אותה עם מגבון לח. זה מראה מאוד משעשע, רק חסר שיקראו לה סבטלנה וכבר אפשר לשלוח אותה לעשות את אותו דבר בתוספת תשלום אני, קשוחה ומגניבה שכמוני, לא נוסעת. אני במקום זה שומעת טורי איימוס (כמה מפתיע *גבות*) וכותבת חפירה כרגיל.

התחילה אצלי תופעה חדשה: אני מוסיפה למסנג'ר אנשים בטעות. אני לא חכמה מספיק בשביל לעשות העתק הדבר של הכתובת, אז אני מאתגרת את עצמי בהקלדת הכתובת. ומה לעשות שזה לא יוצא לי מדויק. השבוע הוספתי שני אנשים בטעות, אחד לא נחמד ואחד עוד פחות נחמד. הלא נחמד, קורא לעצמו אשחר, אוטאקו ג'ינג'י ולא מאוד ורבלי. הוא מתקשר בסמיילים בעיקר. העוד פחות נחמד, קורא לעצמו אלישע ומצאתי את הבלוג שלו בטעות בטבעת השומר הצעיר. הצלחתי לדבר איתו בשתי שיחות די ארוכות, כל אחת איזה ארבעים דקות, בלי לסבול אותו בצורה תהומית. הוא שחצן נורא, מסוג האנשים שכל כך מאוהבים בעצמם עד שהם בטוחים שהחרא שלהם לא מסריח. דוגרי, חרא אופנתי. אבל מה שכן, הוא מאוד מאוד מאוד סקסי. ושמו"צניק!

פליסקין ציטט את השורה האחרונה בפוסט הדכאוני של לפני יומיים. הוא כזה מלך! אילון קצת עודד אותי. (זה עדיין משגע אותי, העובדה שקוראים לו אילון!) הוא כתב תגובה די חכמה, גם אם בעילום שם, שדי פקחה לי את העיניים וניקתה לי את קצת את הראש.

אתמול היתה לי חזרה בשעה שתיים בצהרים. איחרתי בחצי שעה בטענה שהיינו תקועים בפקק. ביצעת את סולו האלט בריח תפוח אודם שני. קובי בא לבקר. אנלא כל כך אוהבת אותו אז לא אכפת לי. בכל מקרה, אחרי שיצאנו מהחזרה בר כזה תופסת לי את היד ואומרת שהיא שלחה את צביקה לומר ליהודית שאיה בלתי נסבלת. איה היא סופרנית והיא איומה ונוראה. היא שלחה את צביקה לומר ששומעים את איה מרחוק ושתעשה עם זה משהו. איה עומדת לפני בר, וכל חזרה היא יוצאת עם כאבי ראש והיא צועקת שבא לה להרוג את הילדה הזאת. עקרונית, כולם רוצים להרוג את איה. היא בלתי נסבלת. יש לה בעיות בדיקציה והיא שרה איום ונורא. משהו משעשע: היא קונה לעצמה פרחים וטוענת שבנים קונים לה. אני לא יודעת מה יהודית תעשה בקשר לזה, אבל איה אכן הלתי נסבלת.

במקהלת מיתר יש שבעה קולות: סופרן, מצו סופרן, מצו אלט, אלט, טנור, בריטון - ואיה. פשוט נורא.

ולא קרו עוד דברים מעוררי עניין (לא שמשהו ממה שאני כותבת כאן מעורר עניין. למרות שאני מגלה שיותר ויותר אנשים אשכרה קוראים את החפירות שאני כותבת כאן ועל כך אני אסירת תודה לעולמי עולמים. תודה לקהל הקוראים הנאמן שלי).

אני מגלה את התענוג שבפתירת תרגילים במתמטיקה. זה מרגיע אותי נורא, מאוד טכני. כשאני צריכה לנקות את הראש אני פותרת תרגילים במתמטיקה. תרפיה במספרים משהו.

עוד משהו. לפני כמה זמן החלטתי שאני אהיה רופאה כשאגדל.

היה לי חלום, שאני עומדת מול דלת שרשום עליה, ד"ר ל. ואני פותחת את הדלת ויש שם אקוורים ותור של אנשים שיושבים על כיסאות וקוראים כל מיני עיתונים. מישהו קם מהשולחן של המזכירה ואומר לי, "אה דוקטור ל', הנה את, יש לך פציינטים שמחכים! איזה חוסר אחריות!"

ומאז אני רוצה להיות רופאה.

שיהיה לכם יום יפה.

דוקטור ל.

ואני עדיין מאוד מאוד מאוד מתגעגעת למחשב שלי.

Be cool. Be Moshik. (בתודה לאיבו)