אז תגידו שאני מעריצת טוקיו הוטל, רק מסוג יותר אינדיבידואלי.

זהו פוסט הערצה לטורי איימוס.

למה,

שואל הקורא התמים.

כי ככה אני רוצה.

בכלל מצאתי את טורי בלי כוונה. מצאתי בקייס של הדיסקים שלי דיסק אפור מוזר שהיה רשום עליו Little Earthquakes. ושמתי אותו בטייפ, כי אז עוד היה לי טייפ. והשמעתי את זה למאיה והיא לא סבלה את זה. ואני התאהבת במה ששמעתי. ולא ידעתי מי זאת או מה היא עושה. מה שעשה לי את זה בהחלה היה קרוסיפיי. אחר כך נכנסתי לעומק, ונפלתי לפרשס ט'ינגז, לת'ר, מאת'ר. כשהגעתי למי אנד א גאן, שמתי את הטייפ על רפיט. הפשטות, והכנות, והמשמעות, והפחד, והפסיכדליה. מאז, הטעם שלי במוזיקה השתנה בסביבות המיליון פעם. זה היה אשלי סימפסון וטורי איימוס, זה היה דפש מוד וטורי איימוס, זה היה מיי כמיקל רומנס וטורי איימוס, זה היה הכול, וטורי איימוס.

והו, אני כל כך אוהבת את טורי איימוס. מאז שמעתי את כל האלבומים שלה, קניתי מהם חמישה, עד עכשיו.

כששמעתי שטורי תגיע לארץ אני ידעתי שאני מוכרחה להיות שם. ורצו לקנות לי כרטיס כמתנה ליום הולדת. הכרטיס היה ממש יקר, 370 שקל. ועוד ברעננה. ובכלל שזה היה הרעננה אבא ואמא לא הסכימו להסיע אותי. וכבר חשבתי שאני לא אלך להופעה.

בקיץ, היה לי ריב עם אן, קצת לפני שהיא טסה. היא לא הספיקה לראות אותי עם השיער הצבוע.

השלמנו יום אחד, אחרי פעולה של יום שיש בצהרים.

איזה שבוע אחר כך אן הציעה לי לנסוע איתה ועם אמא שלה להופעה. והכל היה כל כך מושלם שם. הדשא המטונף היה מושלם. בדלי הסיגריות היו משלמים. השירותים המטונפים להחריד היו מושלמים.

טורי הייתה מושלמת.

והו כלכך צרחתי.

אוי ג'יז