כאן נועה השדופה משדרת אליכם מסרים חושניים אחרי חזרתה ההו-כה-דרמטית מעיר הקודש אשקלון. פחחחחח.

בכל מקרה, ביום רביעי אמא שלי מתקשרת אלי ומדיעה לי שבסופו של דבר זה לא נופל על הטיול ושבאופן סונטני לגמרי שלא מתאים לאמא שלי, אנחנו נוסעים לחפוש באשקלון. נפלא. לא באמת אכפת לי לאן אנחנו נוסעים בעיקרון, רק שניסע, ושלא לא אצטרך לחלוק מיטה על אח שלי. ארג.

סתם, אחרי איזה חצי שעה נסיעה הגענו לשם, וכבר במגרש החניה ראיתי עם מי יש לנו עסק ביומיים הקרובים. חבורה של ערסים מקריחים יצאה מואן גדון וחבוט עם מגפיים שהורכבו אליהם עקבי פלסטיק בגובה של עזריאלי, ופסים 100ממים בצבע צהוב שזורים בשיערם השחור שמסגיר את מוצאם התימני משהו. ושאף אחד לא יעז לדבר על הבלונד שלי, זה היה למטרה טובה (אהם אהם אהם השיער הורוד והשקסי שלי זצ"ל ת.נ.צ.ב.ה בס"ד (ע"ר) עב"מ בח"מ וכיוב'). בכל מקרה, כפי המציינת הכותרת הקצרצרה של הפוסט הזה (!), אבא שלי פגש את פילוס בתור לקבלת החדרים בקבלה. כלומר, את פילוס המקורי לא הייתי מתנגדת לפגוש מאחר ואסי כהן הוא יצור כישרוני וחתיך בדרך כלשהי, אבל את הפילוסונים שהיו במלון הייתי בשמחה מטביעה בבריכה המקורה המחוממת והמפושתנת של המלון המושי מושלם ששהינו בו.

*אתנחתא קלה לטובת השמנת הכרס של שחתכם הנאמנה ופיטומה באמצעות חביתה שכוללת כל מיני דברים*

*יאמי*

בכל מקרה, פילוס עוקף את אבא שלי בתור.

"מה יש לאמא ש'ך?"

"למה מי 'תה חושב ש'תה?!"

מלבב. סתם, זה באמת היה די משעשע.

נסענו לטייל. לראות עתיקות וזה. היה מרתק כל כך, שלא טרחתי לזכור כלום. סתם נו, יש לי אנטי כללי לאשקלון.

עלינו לחדר וזה. היה שם שוקולד די טעים, מלונות וזה. בכל מקרה, נורא נורא נורא רציתי ללכת לישון, אבל לאאאא שני האחים הנחמדים שלי יטחנו את השכל עם בוב הבנאי. שניה אחת מסכנה לא ישנתי בכל השעתיים האלה. בכל מקרה, אחר כך לא זוכרת מה עשיתי. כן, בכיתי ליובל בטלפון.

על אריקקי, ועל המקרה של יום רביעי, ועל זה שאני תקועה, ועל זה שאני לבד, ועל זה שאני לא יודעת איך יוצאים מזה. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. הוא כזה חבר טוב. כלומר, הוא באמת הקשיב. ואני מעריכה את זה. אבל סתם, זה לא באמת עזר, זה יהיה בסדר, עד העונג הבא (אה אה אה). אחר כך היתה ארוחת ערב עם אוכל לא לעיס. לא אכיל ולא עכיל. שונאת בתי מלון.

בערב יותר מאוחר ההורים שלי הלכו לראות הופעה של העלק דובים מרקדים של המלון(עוד סיבה לשנוא בתי מלון. וגם השמיכות שם אף פעם לא נקיות!) אז אני נשארתי לבדי בחדר עם קופסה של פרינגלס וטלוויזיה. היה בערוץ 10 סרט מעצבן. Bounce אני חושבת. עם גווינית פלטרו ובן אפלק. אני לא סובלת את שניהם, אבל לרדת עם כולם ללובי לא היתה אופציה. סרט כזה, על בן אפלק שנותן למישהו את הכרטיס שלו לטיסה בשביל לזיין מישהי ואז הטיסה מתרסקת ואז הוא מתאהב בגווינית פלטרו האלמנה ויאדה יאדה יאדה הו כה דרמטי גם כן. לא באמת עקבתי. אחר כך אבא ואמא גירשו אותנו מהמיטה, ואני ועמרי הכה פעלתנים שכבנו במיטות ושיעשענו אחד את השני. ניסינו למצוא כל מיני וריאציות ל'לילה טוב'.

נועה: "לילה עוף. לילה קוף. לילה תוף. לילה טוסט."

עמרי: "לילה סבתא."

והו כמה שזה הצחיק אותי, ג'יז. זה היה הכי לא קשור בעולםםם וצחקתי את נשמתי החוצה. אלון החזיר שיחה, היה די קצר.

נרדמתי. אכן, יום רב תהפוכות היה זה.

בבוקר היה אוכל נורמלי ושתיתי שתי כוסות קפה, אחת נסקפאית מגעילה ואחת מהפרקולטור, חוויה מתקנת. אבא אמר משהו על פחממות. אחר כך אחי הקטנים וה96ממים החליטו שהם רצים לשחק בחוץ, אז יצאתי עם כולם, עדר וזה. נשכבתי על ספסל והתחממתי לי בשמש. הלוואי שהיתה שמש כזאת גם ברחובות. שונאת את החורף הזה. שונאת אותו כל כך. הוא החורף הכי קר שאני זוכרת. אחר כך דיברתי קצת עם אן, ואז נמאס לי לשבת בלובי לבד. עליתי לחדר וראיתי כל מיני דברים בטלוויזיה, כמו חיים כהן מלחך לימונים בני עשרים שנה אצל רינה פושקרנה. אם אתה רואה הודי רטוב, תזכור שזה מעמבה.

החמולה חזרה ואז ארזנו את גופותינו בתוך האוטו נסענו למרינה.

אוקיי, פלא מספר אחד - יש מרינה באשקלון!

פלא שני - יש מרינה ממש יפה באשקלון!

פלא שלישי - אומאגאד, האנשים שגרים קרוב למרינה, או שהם ממש ממש טחונים בהתחשב בגודל, בעיצוב, בהשקעה ובפסיכדליה של הבתים שלהם, או שעלויות הבניה שם הן מזעריוץ. כל בית, הבית הלבן. למרות שהבתים שם לא היו לבנים, לא כולם לפחות. היו שם צהובים. וירוקים. וורודים. וכאלה.

קיצר שוטטנו לנו קצת במרינה, ואז הלכנו לאכול. אוקיי, המסעדה החשודה הזאת ניגנה בלופ שלמה ארצי ויהודה פוליקר. פריקין סיוט.

לפחות שם יכולתי ללעוס את מה שהיה לי על הצלחת.

חזרנו למלון, ארזנו ונסענו.

וכעת, הנני כאן, וגם מתבשל לי כאב ראש מטורף, שמטגן לי את הסוף של ארובות העיניים.

ועל כן, מעא סלאמה, ושבוע סבתא, ע"פ עמרי.

רוע'לה.