את הפוסט הקודם לא היה לי כוח לערוך ולכתוב מחדש, כך שבפוסט המצ"ב אני אמשיך מאיפה שהפסקתי.

כשהאוטובוס הגיע למחנה אני ואן חיפשנו לראות את הצפיתניקים מלגב"ע שעשינו איתם לילה לבן, אבל כל מה שמצאנו היה את ילדת הזימבבואה. ילדת הזימבבואה היא ילדה שקוראים לה ניר (!), ובטיול קיץ (שלא יצאתי אליו, כי הייתי בחזרות לזמריה.) היא חפרה להם נורא בשכל עם שיר ה"בזימבבואה בהונולולו" של הקבוצה שלי איזה שלוש שעות. לא נשכח אותה לעולם. או גאד, והיא גם איתי אצל אותה רופאת שיניים.

בכל מקרה, ירדתי מהבוס בגאון כאשר תיון חמוד וקטן תלוי לי על האוזן. הוצאנו את התיקים והלכנו להתמקם. אני, אן ומור הכנו את הדבר שבתוכו היינו אמורים לישון בלילה הקרוב - ירעת ניילון גדולה קשורה בין עצים. הכנו כפתורי שדה ותלינו אותה. השאר היה עסוקים בלהכין ולהדליק את המדורה. היו שם רפסודות עם קורות דקות מוזרות כאלה שהיה צריך לקפוץ עליהן כדי לפרק. היו כמו ילדים שמסמרים חדרו להם דרך הסוליה של הנעל וחוררו להם את כף הרגל לגמרי, נכנסו מלמטה ויצאו מלמעלה. משהו מטורף. בכל מקרה, לאף אחד מהקן שלנו לא קרה שום דבר באותו לילה. הם התקינו את האש, ואז פגשתי בדבר הנפלא ביותר בשומר הצעיר - הפחמס. הפחמס הוא פח פלדה גדול גדול גדול שבתוכו מבשלים דברים. שלחו אותי ואת אן למלא בפחמסים מים. פחמסי התנועה, כמו פחמסי תנועה ממוצעים, היו מלאים בחול / בוץ / שיירים של הקישון. כמובן שהיינו צריכות למלא בהם מים לפחות שלוש פעמים עד שהם היו נאותים לבישול. בכל מקרה, מסתבר שאני היחידה בערך שחושבת שלסחוב פחמס מלא מים זה לא כל כך כבד. שמנו אותם על האש להרתחה, ובתור אחראית צוות אוכל חילקתי לכולם הוראות (קונטרול פריק שכמוני) כדי ליצור את ארוחת הערב שלנו. יום קודם לכן יצאנו אני אותיר ודין, צוות אוכל לטיול האחרון, לקנות כמויות סיטונאיות של אוכל בשביל הטיול. ישבתי ופרסתי בצל.

ואז - באו האשכנזים.

האשכנזים הינם אנשים חתיכים עד חתיכים מאוד מקן צפית ובן גוריון. הם התחילו לזיין לנו בשכל על רחוב הרצל או משהו. אמרנו להם לחזור אחר כך. אשכנזים אלה עוד יופיעו בלילה הקרוב. זה עומד להיות לילה ארוך.

בכל מקרה, אני בישלתי את רוב האוכל. היו נקניקיות מגעילות, כי בשר אין הרבה בטיולים בלי קרח וקירור, אתם יודעים. אבל השוס האמיתי היה הפסטה עם השמנת והפטריות שעשינו, שיצאה ממש ממש טעים. לעסנו לעסנו לעסנו, ואז הלכנו להסתובב קצת. הלכנו לחפש קצת את האשכנזים, וכבר שכחנו מדנקנר והשאר שהיו איתנו בלגב"ע. באו כמה אשכנזים חדשים, שמהם אני זוכרת את שי ודין, איך לא. לאן כבר יצא בכל רחבי ההתנחלות בפארק בריטניה שם של "חברה של דנקנר", ואני "חברה של חברה של דנקנר". בכל מקרה, דין מציע לי חיבוק, ואני לוקחת. הם לקחו מאן את הטלפון שלה ואמרו שהם יחזרו אחר כך, כי מור ועמר רצו לעשות קבל"ש קני.

בקבל"ש היתה הצגה של חנה'לה ושומרית השבת, משהו ממש מצחיק שהמדריכות חיברו. אחר כך היתה את הפעילות הקבוצתית הלילית. לא בדיוק זוכרת מה הלך שם חוץ מהעובדה ששתינו שם מיצים ממש מגעילים שהתיימרו להיות מיץ תפוחים ומיץ ענבים שמישהו הפליץ לתוכם, כדי לעשות סדר ט"ו בשבט מוזר כזה באמצע היער, עם ברכות קבוצה כאלה. רק אז כששיעמם לי, שמתי לב כמה שהיה לי קר. בכל מקרה, אני ואן צילצלנו לאשכנזים והם באו. יצאנו בטעות מהשטח המותר ונכנסו קצת ליער, אני, אן, דין (מקן בנגוריון, לא שרעבי.) ושי. מישהו מהצוות הטכני הכניס אותנו בחזרה לשטח המותר והתיישבנו על שולחן כזה של קק"ל. דין  חיבק אותי. וזה היה נחמד. והם קראו לי wierdo with a birdo. אני חושבת שהבירדו היה בשביל חייים הברווז הנצחי של אן בטיולי השמו"צ. אן ושי רצו לחזור למדורה, ואמרתי לדין לבוא איתנו גם. הלכנו למדורה, ובאיזשהו שלב לאן היה כאב בטן והיא נכנסה לנייליון לישון. נשארנו רק אני ושי. לא משנה. אחרי כמה זמן נשארתי לבד. נכנסתי לאוהל וישנתי קצת. ניסיתי לפחות. ישנו וקמנו וישנו וקמנו, ובשעה שלוש אני ואן היינו צריכות לשמור על האש. יצאנו החוצה, לאש. דין, כלומר, דין מהקבוצה שלי, ליעד ואותיר ישבו שם. חשבנו שיהיה דפוק וקר ומעפן. אבל מסתבר שלא, היה ממש מצחיק.

מרחוק ראינו כל מיני אנשים הולכים עם פנסים, ומשום מה החטלנו שאלה זאבים עם פנסים. ואז בא תובל מיבנה עם פנס ראש כזה, ואז אמרתי לליעד, "היי, הזאבים האלה משתדרגים כל הזמן!"

לליעד היה פרץ אמביציה שהלך ככה: "בואו נפיל את הממשלה! בואו נפטר את אולמרט! בואו נשנה את העולם! בואו נשב כאן ולא נעשה כלום!" חחחחחחחחחחחחח.

בסוף המשמרת אני נכנסתי חזרה לאוהל החשוד ההוא וישנתי עד הבוקר.

העירו אותנו בשש בבוקר. ביום שבת, שתבינו. והיה קור אימים. לא חשוב. ישבתי ליד האש ומור הכינה לנו תה בפחמס, ושתיתי אותו למרות  שאני שונאת תה. זה חימם אותי קצת וכשחם לי יש לי מצברוח. לאן לא היה מצברוח והיא בכתה קצת כי כאבה לה הבטן, ולא היה לה כוח, והיא היתה עייפה ולא ישנה הרבה. והיא לא הבינה איך יכול להיות לי מצברוח כל כך טוב על הבוקר. מה לעשות, אני טיפוס כזה. הלכתי להחליף בגדים בשיחים, ואז יצאנו לטייל.

נכנסו ליער בשעה שבע ומשהו בבוקר. הו גאד. התחיל להתחמם וזה שימח את כולם.

הפעילות הראשונה היתה איפשהו ביער, שיחקנו משחק של להסתובב בעיניים עצומות וככה, אבל החלק המעניין של הפעילות ההיא, היה הפואמות שהקריאו לנו.

היתה שם פואמה שהלכה ככה:

"לשממית שעל הקיר יש עור כל כך שקוף

עד שאפשר לראות דרכו את הקקי שבגוף."

זה גדול! כל הטיול חיפשנו לזה לחן ולא מצאנו. בכל מקרה, בטיול עצמו הגענו למקום שקוראים לו הקולומבריום, זה מין קיר גיר גדול כזה שיש בו חריצים מרובעים ומשולשים שלא בדיוק יודעים מה היה בהם. אולי צנצנות עם חתיכות של אנשים מתים. היתה טענה, שהיו שם אקווריומים בימי בר כוכבא, כי מצאו שם עצמות של דגים. ברור, אקווריומים בתוך סלע גיר, מאוד הגיוני -.-

בכל מקרה, אחר כך הגענו לשוס האמיתי - המערות. בכניסה אליהן קיבלנו סטיקלייטים, ואני קיבלתי את הורוד המגניב. נכנסו לתוך המערות. היה שם חושך מוחלט והיו רק שני פנסים. זה היה קר, לח, חלק, צר וחשוך. ובעיקר, מגניב! אני אוהבת מערות, יהיי! כשיצאנו הלכנו לשבת בצל ולאכול ארוחת בוקר מאוד מאולתרת. אבל ללא ספק, היתה לנוא ת ארוחת הבוקר הכי טובה מכל הקינים, כי לנו היו ביצים! גיליתי שאפשר לקחת ביצים קשות בלי קירור במשך שלושה ימים, אז בישלתי בבית קרטון ביצים ואכלנו אותן בבוקר שלמחרת. אכלתי חמאת בוטנים עם ביצה. גועל נפש, אבל זה מה יש. בנינו פירמידה אנושית שהבטחנו למור בלילה, הצטלמנו ושיחקנו הסוקונו, שזה המשחק הכי מגניב על פני כדור הארץ. קיבלנו בועות סבון שההתעופפו כל הדרך. אם רואים בועות סבון, זה בטוח קן רחובות, אנשים כבר התרגלו. בכל מקרה, המשכנו המשכנו המשכנו המשכנו.

בשלב מסויים היתה עליה לגבעה בשביל עפר מעפן כזה, ושביל אספלט. שם דברים התחילו להתדרדר.

אנחנו, ברוב חוכמתנו, לקחנו את שביל האספלט. עשה רושם שהוא נמשך ונמשך ונמשך ונמשך ונמשך...

ואז המדריכות החכמות שלנו הגיעו למסקנה שטעינו בדרך. ובמקום לקחת את עצמנו ולחזור, נתקענו שם איזה שעתיים וחצי, למרות שהיינו רק רבע שעה מהעליה לגבעה. כשחזרנו ועלינו על הגבעה, כל הקינים כבר לא היו שם. זה היה רק הקבוצה שלנו ונועה העלק ראשראשית, שהיתה אמורה להיות אחראית. עשינו סיכום של הטיול ושיט. אחר כך, רצינו לרדת לכביש ולתפוס את האוטובוס חזרה למחנה, לקחת את התרמילים ולנסוע הביתה. זה קרה בעשרה לארבע, שתבינו.

בין עשרה לארבע לארבע חמישים חיפשנו את הדרך לרדת מהגבעה לכיוון הכביש. אקא, שעה של הסתובבות חסרת טעם מסביב לגבעה אחת מסכנה. התחיל להחשיך ולהיות קר. זה ממש תיסכל אותי, תיסכל אותי לא לדעת לאן אני הולכת. התחלתי לבכות. בסופו של דבר מצאנו את הדרך לרדת לכביש, לאורך גדר כזאת. וכל הדרך בכיתי וצעקתי וקיללתי.

בסוף הגדר, היה כרם. ראינו כבר את הכביש, אבל היינו תקועים בכרם. והיה חשוך, וקר, ולא ידעו איפה אנחנו.

הלכנו לאיבוד לגמרי.

והיה חשוך. ועל הגבעה דברים נבחו. והיה קפוא כל כך, ולא לקחתי שום בגדים חמים. היינו אמורים לחזור כבר בחמש. שעתיים. שעתיים היינו בכרם. שעתיים של בכי וצרחות וקללות מצידי. זה כל כך עיצבן אותי. חוסר אחריות משווע, להיות תקועים באמצע כרם, באמצע שום מקום, כשאנשים אומרים לנו, "עוד כמה דקות. ועוד רבע שעה. ועוד עשר דקות. ואנחנו יודעים איפה אתם. ואנחנו תכף באים. ועוד חמש דקות." כששואלים את המדריכות מה המצב, הן עונות, "מצבנו לא ידוע." פחדתי. באמת פחדתי. האצבעות שלי היה כל כך כחולות, ולא יכולתי להזיז אותן. בסופו של דבר עלינו לכביש בדרך לא ברורה, והלכנו עוד איזה עשר דקות לתחנת הדלק בצומת האלה. לא הבנתי למה לא עשינו את זה שעתיים לפני כן. בשלב זה עוד כמה מהחברים שלי איבדו את העשתונות. גם ליעד נפצע. הוא נפל בדרך ושבר משהו. עכשיו הוא יצטרך לעשות טטנוס, מסכן. רק בתחנת הדלק נזכרו בקיומנו ובאו לקחת אותנו.

כך יצא, שבמקום להיות במקלחת בשש, רק נכנסו לרחובות בשמונה וחצי בערב. חוסר אחריות מטורף.

אני לא בטוחה אם אני אצא לטיול הבא, אבל אני בטוחה שהתנועה הסיקה את המסקנות שלה. הביאו את אחראי המפעלים של השומר הצעיר לשוחח איתנו יום למחרת. והוא הקשיב להכול ורשם, וזה היה ממש בסדר. לא יודעת, אבל עושה רושם שמדובר בבחור אחראי בסך הכול.

בכל מקרה, עכשיו יש לי מה לספר, וחווייה מיוחדת לזכור, לטוב ולרע.

הטיול היה אחד הבאמת מגבשים בשביל הקבוצה שלי, אוני מרגישה יותר קרובה אליהם מתמיד.

"איך קוראים לקבוצה שלך?"

- "ככה."

"איך?"

- "ככה!"

"למה?" - "ככה!"

ככה, אני אוהבת אתכם הכי שיש.

חזקו ואמצו

חוצנועה.