יום שישי מטורף.

אריק הגיב לי, בפוסט הקודם. בגלל לא ידעתי שהוא קורא כאן. סיפר שאמא שלו נפטרה. קודם כל, אריק, אני נורא נורא נורא מצטערת עליה, שוב. הוספתי אותו, אחרי נתק של כמעט חצי שנה. אמא שלו מתה מסרטן בלבלב. הוא סיפר שכשצילמו ראו רק איזו מחלה בקיבה ולא שמו לב לסרטן, למעלה. ועד ששמו אליו לב, וביקורקטיה ושיט, עברה חצי שנה, וכבר היו גרורות כשנזכרו לטפל, לפי מה שהבנתי. לפי מה שאני הבנתי, הם צריכים לתבוע להדסה את הצורה, כי זה טיפול רשלני הראוי לשמו. אבל זה לא משנה כבר. היא הלכה.

הוא סיפר, שביום שהיא נפטרה, אבא שלו קרא לו לבוא לביה"ח , והורא ראה אותה שוכבת, ירוקה, עם פה פתוח ועיניים פקוחות, מתה. הוא אמר שזה מה שהכי שבר אותו.

דיברתי איתו גם עלינו. על כמה שנפגעתי, ועל כמה שהיה לי רע. סלחתי. הוא סלח. המעגל נסגר. אני באמת יכולה להמשיך הלאה עכשיו.

אחרי שהוא הלך לישון, התחלתי לחשוב. אמא באה אלי למיטה ודיברנו. סיפרתי לה את הסיפור. אמרתי לה, שסיפורים כאלה מצד אחת מבאסים אותך נורא, ומצד שני גורמים לך לרצות לשמור על החיים שלך, ולהחזיק אותם קרוב אליך, שלא יברחו בטעות. זה הכי בסיסי. בעיני החיים הם ערך עליון, לא משנה עד כמה ריקים ועלובים הם לפעמים.

סיפרתי לה על הקשר שלי ושל אריק.

זה היה אמור להיות סוד שירד איתי לקבר.

פחדתי מאיך שהיא תגיב, ועל כן לא סיפרתי לה, וסבלתי בשקט, את הזמנים הטובים ואת הזמנים הפחות טובים של הקשר הזה.

וביום שישי בלילה סיפרתי לה. את הכול. והיא הגיבה בצורה שלא ציפיתי לה, באמת. היא אמרה, שחבל שלא סיפרתי לה בזמן, ושהיא יכולה היתה לעזור לי ולתמוך בי. אמרתי לעידן, שאחרי השיחה הזאת שכבתי במיטה ודיברתי עם אלוהים. שאלתי אותו מה עשיתי שמגיעה לי כזאת אמא שולטת. הוא לא ענה, אז הלכתי לישון. קטעים עם אלוהים וזה.

אני כבר רואה, יש תקופה ממש טובה שבאה אלי עכשיו. אני רואה אותה מגיעה כבר. רק נגיש את העבודה בגאוגרפיה ונהיה משוחררים, אני ויואב.

טוב.

טוב.

כל כך טוב.

בסך הכול סבבה.

פנאן.

בהביי D: