החורף מכה בימים האחרונים את וזה איום ונורא. שונאת שונאת שונאאאאת חורף. כל כך שונאת חורף.

שונאת את הגשם, שמרטיב לי את החלון, למרות שהחדר שלי הוא פנימי כזה שהמרפסת חוסמת אותו, ומשגע לי את השכל כשהמגבים של האוטו מתנפנפים לי מול העיניים ימינה שמאלה ימינה שמאלה כמו פלפונים של ילדות בהופעה של רן דנקר (!!!!!!!!!!!!!!!1111), כשאני חוזרת הביתה עם האוקיינוס השקט בנעליים שלי, וכשצריך לקום בשש וחצי בבוקר כדי להגיע לביתספר בזמן נורמלי, כי הרי בגלל הגשם כל דבר לוקח שעה.

שונאת את הרוח, שמבלגנת לי את השיער ואפילו כשאני אוספת אותו היא מנפנפת את השוונצים המעצבנים שיש לי מקדימה שמסרבים הלתארך ומרימה אותם למעלה בתעשים מעלות ככהשאני נראית כמו איזה טלטאבי, שהיא כל כך קרה, שאסור אפילו לחשוב על לצאת מהבית בלי כובע, כי מאיפה לך לדעת אם בעוד שלוש דקות יקפאו לך האוזניים והן יהיה כל כך קשות שהן פשוט ינשרו בשלב מסויים, וכולם נראים כמו דובי קוטב עם מעילים וכובעים וכפפות ומטריות ונעליים וגרביים, ושכל מקום מלא בוץ ומים וג'יפה חורפית דוחה כזאת, ושאני צריכה לנעול נעלי ספורט לכל מקום כי האולסטאר שלי קרועים מדי בשביל הנהרות שיש ברחוב, וגועל נפש באופן כללי.

אפילו השמש משקרת.

היא משתפת איתם פעולה.

היא מחייכת לשניה ואז שוב נהיה אפור. קונספירציה!

והיום גם היתה תקלה בחשמל ושיחררו אותנו שעה מוקדם יותר. מה שכן, הגשתי את העבודה! אני פטורה מכל עול מעיק. לפחות עד העבודה הבאה.

.

 ובגלל שיש לי מצברוח טוב היום, קבלו תמונה שלי ושל אן. זה היה שבוע שעבר אני חושבת, כשאן באה אלי וצלימנו את שיר הגיטרה. אן נשכבה על השטיח והחליטה שהיא מתה, אז הטרדתי אותה וצילמתי את זה (מישהו אמר, מוזר?) שימו לב, אגב, שירדו לי ממש ממש הרבה מהחצ'קונים מאז שצילמנו את התמונה הזאת, שזה היה שבוע שעבר, כי התחלי לקחת את האנטיביוטיקה. אז כן, הכול ממש טוב.

דברו דברו.

נועה