אתמול דיברתי עם ח. גומל היועצת. עד עכשיו, נושא השיחה שלנו היה רק בגדר דיבורים, ועכשיו הוא מתחיל לקבל מימדים של אמת, ויותר מהר ממה שחשבתי.  קיימת האופציה שבסופו של דבר באמת אקפוץ כיתה. היא אמרה שזה יכול להיות לי אישית, טוב. שיהיה לי מאתגר ושאני אעבוד קשה.

כשחזרתי הביתה דיברתי עם הסבתא הביונית שלי על העניין הזה. היא לא בעד. אני לא יודעת אם באמת יש לה מושג, אבל אחרי הכל, התעסקה עם פסיכולוגיה ופסיכיאטריה ושיט כל החיים שלה. היא כבר רוצה ללכת לשאול כל מיני אנשים אם זה טוב. כולם כבר חושבים על הצבא. אני אהיה בסדר, תאמינו לי. אני יציבה מספיק. הסברתי לה בדיוק את הסיבות לרצון שלי לעשות את זה.

השכבה שלי מורכבת ממאה אחוזי פיגור. ואני לא צוחקת. הרדידות שולטת כאן. אני כבר כמה וכמה שנים מתביישת להגיד בת כמה אני, כי יצא לילדים בגילי שם של טיפשים. והאמת? זה נכון. אני מתסכלת על רובם המוחץ כמו שבן שלושים היה מסתכל על בן שלוש. אני לא שייכת לכאן. לעולם לא אהיה. אני לא אהיה לעולם חלק מקבוצה כל כך טיפשה של ילדים.

לפני כמה ימים, בשיעור היסטוריה, דיברנו על שנאת יהודים בימי הביניים. מרסל אמרה את המובן מאליו, שהיהודים היו זקוקים לקהילות כדי לחיות בתפוצות, כי הם היו צריכים רבנים, ומוהלים, ומניין ושוחטים, ברור מאליו, לכאורה. ואז ילדה שיושבת כמה שורות מאחורי בכיתה אומרת, בלי שמץ של צחוק, "למה הם צריכים שוחט? הם יכולים פשוט להזמין פיצה!"

אתמול בשיעור ספרות קיבלנו משימה מאוד פשוטה ומאוד שטחית של לקרוא ספר ולמלא כמה וכמה משימות לא מורכבות במיוחד. איזו מהומה היתה על זה. חודשיים, הדדליין בעוד חודשיים, וילדים צעקו והתבכיינו. בחייכם, אתם צריכים לומר תודה שאתם לא מקבלים משימה יותר קשה, מפגרים.

השפה העילגת, הקלוקלת, "לבשתי מכנס ומגף." ממתי לובשים מגפיים? וחוץ מזה, טיפשה, את פיסחת? לובשת רק מכנס אחד? ואם אני אעז להגיד פיסח אנשים יסתכלו עלי כאילו אני מדברת בג'יבריש. רלוונטי, אקטיבי, פסיבי, הכול נשגב מבינתם. לפעמים אני תוהה מאיפה זה בא בכלל. זה הבית? אלה ההורים? מאיפה הטימטום מתחיל? אולי זה בקע עמוק יותר ממה שזה נראה. זה מתבטא בדור של ילדים שחושבים שהאוכל מגיע מהסופר ושההיסטוריה מגיעה מהספר.

אני מרגישה כל כך לא שייכת לשם. ילדים כל כך טיפשים.

סבתא אמרה שאלה פני הדור. שטחי ורדוד. זה עצוב נורא בעיני.

אין לי חברים בשכבה כמעט. אני תמיד הweirdo. למרות שאני לא כל כך שונה מהם בהרגלים שלי. חלק גדול מהמוזיקה שאני אוהבת גם ילדים אחרים שומעים, ואני עדיין ה'פריקית', ה'מוזרה'. או לחליפין, ה'חנונית'. תמיד מתייגים אותי. למה? אני לא עד כדי כך שונה.

ובשכבה של שלו אני מוצאת את עצמי. יש לי חברים שם, ויש שם אנשים עם יותר שכל. אני רוצה להיות חלק מהם, ולא להתבייש במי שאני ובמקום שאני נמצאת בו. כי כרגע, אני נמצאת בנקודה של 'מכחישה כל קשר'.

אל תשפטו אותי לפי הגיל שלי

כמה שאני אנסה להשתייך לילדים האלה

כמה שאני רק אכנס יותר עמוק

אני אחזה בטיפשות חוצה גבולות ושוברת שיאים

וסלחו לי, אני באמת לא רוצה שהמוח שלי יתאייד.

נועה החכמולוגית.