היומיים האחרונים היו קשים. ביתספר החליט שהוא תוקע את כל הדברים הכבדים והעצובים ביומיים הנוכחיים.

שלשום בא לביתספר איש שעוסק בחקר תאונות דרכים להעביר הרצאה. הוציאו אותנו משיעור היסטוריה והושיבו אותנו בספריה. מרסל לא היתה והשאירו אותנו עם אחת הסטודנטיות שלה, מתכון ברור להתפרעות. האיש התחיל לדבר לומר, שהמרחק בין תאונת דרכים פשוטה ובלי נפגעים רחוקה בכשבריר שניה ממגה פיגוע תחת השם 'תאונה'. הערסים מהכיתה שלי כבר התחילו לזוע ולהתלחשש בשורה האחרונה של כיסאות הפלסטיק העלובים של הספריה. מטומטמים. האיש הקרין סרטים שמראים מקרים של תאונות דרכים, בין מכונית למכונית, מכונית להולך רגל. יואב לא יכול היה להסתכל. הוא ישב לפני וכיסה את העיניים. באמת דברים נוראים.

הקטע הכי נורא היה, כשהוא הראה תאונה בין אופנוע למשאית. האופנוען נכנס לצומת והמשאית חותכת אותו, מורידה אותו לכביש ומורחת אותו על איזה ארבעים מטר, גוררת אותו עם הגלגלים שלה. אלוהים. ואני רואה את ענת ואורי מסתכלים והלסת שלהם מגרדת את הרצפה.

"איזה יפה! תראה את זה עוד פעם!" שואג ערס בגודל של הזין שלי שיושב מאחורי הראש שלי. "זה מג'י טי איי? איזה יפה!" נוהם טוני האידיוט. ואני לא יודעת מאיפה אני רוצה להנחית על הילדים האלה את הכאפה. אפילו להם לא הייתי מאחלת להיות מתחת לגלגלים של המשאית הזאת. בשלב מסויים מרסל נכנסה ואז היה בסדר. אותי אישית זה פשוט מבייש, שיש ילדים כל כך אדישים וכל כך מרושעים. להביט ולהתבייש. ותגידו, רק תגידו, שאני נשמעת כמו מורה. רק תעזו.

אתמול בבוקר הגענו לביתספר וברגל הלכנו אל יד לבנים.  שיחות על הנופלים הרחובותים.

זה מכוער נורא לדעתי. אני שומעת את השמות, ואל הסיפורים של העצמות הלא מזוהות, והמשפחות המפורקות. ואנשים בארץ הזו עוד מעזים לא להתגייס. כולם בדיוק כמוני. כל כך מלאים בעצמם, בכבוד שלהם, בשתן, ותסלחו לי. וכולם יושבים בדיוק כמו שאני עכשיו, על התחת שלהם, על הכיסא שלהם, בבית שלהם, מול המחשב. כשיש אנשים שיושבים על הגבול וגוססים את המלחמה התמידית הזאת. ומותר גם לי, פוסט אחד להיות כבדה. זה המעט שאני יכולה בשביל לעשות בשביל הארץ הזאת, בשביל האנשים האלה, מטומטמים ככל שיהיו, וכאלה לא חסר. והשלטון מושחת. והחינוך בזבל. והכלכלה כמו חירייה. ואפילו המוזיקה לא משהו. בטח, מדינה זונה מדינה מוצצת. הכול טוב. אבל המעט שאפשר לעשות (אפשר לעשות הרבה יותר מזה. תלוי בך.) זה לגסוס גם אתה על הגבול, בשביל המשפחות שהילדים שלהם כבר לא יחזרו מעזה. אפילו לא קרבי. להיות פקיד. מודיעין. לא חסר לאן. ואל תגידו לי אידאולוגיה שמידאולוגיה. אין יותר אידאולוגי מזה. אם אתה בוחר להשתמט, לא קוראים לזה אידאולוגיה, קוראים לזה אנוכיות.

אם אתה בוחר להשתמט, אל תטרח לעמוד בצפירה ביום הזיכרון.

אם אתה בוחר להשתמט, סימן שלא אכפת לך.

נועה.