אילון שוב ביטל לי. לא באמת אכפת לי, אבל יש אפקט של ביאוס. זה היה הסיכוי היחיד שלי לדייט באלפיים שנה הקרובות.  הוא אמר לי משהו שלא היה קשור בכלל לשיחה אתמול. אמר לי, שהוא כפה על עצמו וכל החרא הזה, ושהוא לא הצליח להתנתק ממשהו קודם. מה אכפת לי, ממילא לא קרה שם כלום, והוא מנסח את זה כאילו הוא מסיים קשר. איזו הגזמה. פשוט, קצת התמרמרתי אתמול, ולא רק בגלל זה. אתמול ההורים שלי באו לביתספר לשוחח עם ח. גומל. הם היו בערך ההורים היחידים שיצא לי לראות בשטח ביתספר שהיתה להם שמץ של השכלה. הם לא בטוחים אם הם רוצים לעשות את זה, למרות שח. גומל אומרת שזה בהחלט יכול להקל עלי. אני מאוד מעריכה אוה. היא חכמה מאוד ונחמדה מאוד, אבל היא לא יודעת ללמד. ילדים שמים עליה זין. אתמול אחרי שההורים שלי יצאו מהשיחה איתה, הם העלו את כל הנקודות שעלו להם בנוגע להקפצה. מה יקרה אחרי י"ב? תהיה יש שנה רזרבית להתחיל בה את התואר. כבר יש לי חזון כל כך מוצק בנוגע לעתיד שלי, והוא הכי כולל את התואר דוקטור לפני השם שלי. אני רוצה להיות רופאה. אני כל כך רוצה להיות רופאה. ושיהיו לי שלושה ילדים, והם יגורו בקומה השניה בבית שלי. ובחצר יהיה כלב גדול ושחור ועץ שסק. ותהיה לי קליניקה, עם אקווריום גדול. ובחדר ההמתנה תהיה מזכירה שיקראו לה ציפי, או חדווה. והיא תהיה עמדה טיפשה (עמדה טיפשה - על שום מה? פעם אחת ההורים שלי חיפשו בזאפ מחירים טובים למרכזיות למשרד של אמא שלי. היה שם משהו שקראו לו 'עמדה חכמה'. הם תהו לתומם מהי עמדה חכמה, ויותר מזאת, מהי עמדה טיפשה. אמא התחילה להתגלגל מצחוק וסיפרה על המזכירה החדשה שלה במשרד. היא אמרה, זו באמת עמדה טיפשה. לאמא שלי יש משרד עורכי דין בת"א עם עוד שני שותפים, שמוליק ואודי. חודש אחד הם לא קיבלו את חשבון הטלפון שלהם. שמוליק ביקש מהמזכירה להתקשר לבזק ולהגיד להם שהם לא קיבלו את חשבון הטלפון. היא הסתכלה עליו כאילו הוא נחת מהירח הרגע, ואז הוא הראה לה את חשבון הטלפון מהחודש הקודם, האחרון שהגיע אליהם. היא התקשרה לבזק ואמרה, 'שלום, לא קיבלנו את חשבון הטלפון שהיינו אמורים לקבל ב-התאריך הנקוב בחשבון הטלפון האחרון שהתקבל-'. אז כן, זוהי עמדה טיפשה. היה משעשע.) בכל מקרה, בחזרה לשיחה במכונית. אמא אמרה שגם בשכבה מעלי רוב הילדים טיפשים. זה לא יביא לאיזשהו שינוי משמעותי. לזה אני כבר מודעת. אבל אני מעדיפה להמשיך לחשוב שאולי שינוי דרסטי יעשה לי טוב. רק אולי, רק תקוות. פלצנות? בטח. אמא העלתה את האופציה שבכלל אני אל אצליח להדביק אתצת הפער, חומר של שנה שלמה והכל, ואולי בכלל תהיה לי נפילה בלימודים ואז אני אההי עוד יותר בדאון. אני חושבת שאני חזקה מספיק בשביל לעמוד בזה, והלחזיק תתחת שלי לפחות שלושים נקודות מעל הנכשל. יש לי גבולות מאוד ברורים לעצמי, ואכפת לי מהמספרים. אכפת לי מהדירוג. אני לא אניח לזה לקרות. כשהגענו לסוםר אמא כבר הגיעה למסקנה שזה בכלל העיר הדפוקה הזאת. אמא ואבא רואים הרבה דמיון בין איך שאני הייתי בתור ילדה קטנה לאיך שהאחים שלי מתנהגים עכשיו. את הבעיה שיש לי עכשיו יש גם להם.  מגיל שנתיים או שלוש הגננות בגן התחילו לספר להורים שלי שאני אהיה רופאה כשאני אהיה גדולה. הייתה חכמה מדי בשביל ילדה בת שלוש. עד גיל עשר בערך זה לא שיחק לטובתי. ידעתי שאני שווה. והכישורים החברתיים שלי שאפו לאפס. הייתי מתנשאת וסנובית הוייתי בכוה להורים שלי שאין יל חברים. הם אמרו שעוד שנתיים שלוש זה יסתדר, ובאמת, עכשיו יותר טוב. אבל עדיין. שיעור היסטוריה הפך לשיעור שבו נועה מדברת עם המורה. גם שיעור תנ"ך. ו'נועה, למה אתה לא מדברת עברית?!', 'נועה סתמי תפה כבר מה את חשה תצמך חכמה'. ועוד על מה? על זה שאני יודעת מה זה אסכולה? ואני קטנה מכפי שרובכם יכולים לשער. ויודעים מה? כולם יכולים למצוץ לי. אני רואה ילדים בגיל שלי בישרא, ששמים מפרידים ותמונות ושטויות כאלה ואחרות, ושמים רווח לפני הפסיק והנקודה, ואומרים, אני ילך ואני יעשה. זה כבר לא חדשלי, אני יודעת איך משחקים ועם מי יש לי עסק. אני לא מצליחה להשתייך, כמה שאני לא ארצה. ביתספר, כמו כל ביתספר אחר, מתחלק לשתי קבוצות עיקריות - ה'פריקים' וה'ערסים'. אנשים כאן נמדדים לפי פרמטרים רדודים במיוחד - אנשים לא חברים שלך בגלל שיש לכם תחומי עניין משותפים, הם אל חברים שלך כי אתה נחמד, הם לא חברים שלך בגלל שיש להם על מה לדבר איתך. הם חברים שלך בגלל שאתה מגניב. בגלל שאתה מושך תשומת לב, עם פירסינגים מוזרים וצבעים מוזרים בשיער ובבגדים. הם חברים שלך אם אתה שותה, אם אתה מעשן, אם אתה משחק אותה יותר ממה שאתה באמת עם כל מיני גינונים מטומטמים שאין להם טעם. ומה לעשות, כנראה שאני לא מספקת את מה שהם רוצים. המוזיקה שאני שומעת לכאורה איזוטרית מדי, אף אחד לא מכיר את הלהקות. זה עדין מדי, פה אין גיטרות, למה הוא לא צורח. או הפוך, אלוהים אדירים, מה זה המטאל הזה. מצאתי איזון בין בריטני לדארק טרנקוויליטי. אני לא מביעה הזדהות חיצונית עם אף אחד מסויים, ועם כולם בכלל. גם אם אני עצמי אנסה לתייג אותי במשהו, אני לא אצליח. לכאורה, אני אמורה להיות כאן מעל כל הדבילים שם, שלא עושה דברים בגלל ש'כולם'. אז מה השתבש במשוואה בכל זאת? הסתדרתי עד לפני כמה זמן די טוב בחברת פריקוני ביתספר. גם בלי לאהוב את הפירסים שלהם, והפוני שלהם, וההרחבות הדוחות שלהם (יואו, אבל רציני, הרחבות זה באמת אחד המגעילים. צלמים של נשיונל ג'אוגרפיק נוסעים לצלם בשבטים נידחים באפריקה אנשים עם הרחבות עצומות בערך כמו שלכם. אלוהים אדירים, ולפעמים קשה להאמין שהציוויליזציה הגיעה לכאן.) לאחרונה הם בלתי נסבלים בצורה שחורגת ממה שאני יכולה לסבול. ויש את מגי הזאת. איכס, מגי הזאת, אלוהים. היא כל כך מגעילה. מסוממת אחת שכל הפריקונים המתלמדים מעריצים. ונשבר לי הזין, אני עם האנשים האלה גמרתי. יש גבול לכמה חוסר-עמוד-שדרה אני מוכנה לראות מהצד. לא מעניין אותי יותר, מצידי שיהיו לי שני חברים בביתספר הזה, אם אתה טיפשים מספיק בשביל להסתובב עם יוצרים כאלה רק בגלל שהם מאגניבים ומעשנים ומפורסרים וכיוצא באלה, באמת שאין לי מה לחפש איתכם. אז מה נדפק לי כאן, בכל זאת?

יכול להיות שבכלל אעזוב את דה שליט. אעבור ללמוד בלוד או בראשון. אן רוצה לעבור איתי, אם אעזוב. היא סובלת מאותן בעיות בדיוק. היא הילדה היחידה בגילי שאני יכולה לדבר איתה בגובה העיניים, ולא בגובה הדשא.

ככה או ככה, כמו שהדברים עכשיו, הם לא ישארו בשנה הבאה. רע לי ואני הולכת לשנות את זה.

נועה הממורמרת.