אני הורסת לעצמי לאחרונה כל הסיכוי שמזדמן לי, לעשות עם עצמי משהו. הורסת אותו בייסורים קשים. הכל כל כך קרוב וכל כך קורץ ועם זאת רחוק ובלתי ניתן להשגה.

היתה לי היום בחינה במתמטיקה וחסרו לי שתי משוואות שלא הספקתי לפתור, כך שהציון לעתיד שלי מתחיל משמונים וארבע. אני כל כך מאוכזבת מעצמי. למדתי כל כך הרבה, ובכל זאת. נכון מלבב? באתי הביתה ובכיתי כמו איזהו מטומטמת. זה באמת היה אחד הימים הגרועים, ולא רק בגלל זה. כמו כל שנה גם כאן יש עלק פעילויות לפורים. מלהיב. קיצור, יש חילופי משלוחי מנות, יאי מי. במקום לעשות הגרלה ביום פורים עצמו כדי שמשלוח המנות יהיה אובייקטיבי ותקף כלפי כולם, הכיתה החכמה שלי החליטה שנגריל שמות היום כדי שנוכל הלרכיב באופן אישי. אחרי ההגרלה עמד עדר של בנות ושמעתי מישהו אומרת, "אני קיבלתי לתת לנועה, אוף." בכל רק מחזק את הרעיון. אני כל כך לבד כאן. כל כך לבד.

עוד הברקה:

קיבלתי עבודה בפיזיקה. הכל טוב ויפה ונחמד ופשוט, אבל יש קץ' - חייבים לעשות בשני אנשים ומעלה, ואם אתה עושה לבד הציון שלך מתחיל מתשעים. סבבה, קיבלתי. חיפשתי קבוצה. בהתחלה הייתי אמורה להיות עם גילי וענת, אבל גילי עשתה לי תרגילנ ורא מכוער. היא ניגשת אלי ביום ראשון ואומרת לי, "אנחנו נורא מצטערות, אבל אני וענת החלטנו שזה לא מתאים לנו." כאילו, במילים פשוטות, קבלי זין בעין, בעיה שלך. ומרגיז אותי כן ה'אנחנו' הזה. ענת הציעה לי להיות איתן בקבוצה. וזה פשוט כל כך מציק \: אבא שלי יצא קשר עם מרסל, ומרסל בררה את העניין של הכללים של העבודה עם המורה לפיזיקה. אז מרסל תפסה אותי לשיחה במסדרון. היא אומרת לי, כן, ופה, ושם, ובואי נשב לבירור עם גילי וענת. כלומר, כמה עוד אני צריכה להשפיל את עצמי בכל העסקה הזאת? אני בסך הכל רוצה להגיש את העבודה ולקבל ציון רגיל. לא רציתי לכתוב את העבודה עם אורי ואיתן למרותש הם הציעו לי, כי תהיה חלוקה לא שווה של העבודה. אורי ואיתן לא באמת לומדים, ואני באמת מעדיפה שאם אני אכתוב את העבודה לבד, רק השם שלי היהי רשום על הכותרת. אני לא אעשה יותר עבודות בשביל טרמפיסטים, יש גבול לכמה אפשר להתעלק גם עלי. זה לא הוגן. אמרתי למרסל שאני לא מוכנה לברר בירורים, כי על מעט הכבוד שנשאר לי לא בראש שלי לוותר. השפלתי עת עצמי מספיק. צילצלתי לומר לאמא שלי על מה שמרסל אמרה, וכעבור שבע דקות על השעון הם התייצבו בביתספר. לא יאמן. ואני חושבת, כל כך לא מגיע לי, המלחמות שהם מנהלים בשבילי. אני לא שווה את זה. לא יודעת מה התנהל שם, והם עוד לא חזרו הביתה. נראה מה הם יאמרו כשישובו. בדרך הביתה חשבתי שאני מתעוורת. עם הדמעות ששפכתי יכולתי למלא חצי כינרת. ואני אל יודעת המ עובר עלי בזמן האחרון. רק בוכה ובוכה ובוכה. ולאחרונה אני גם מתחילה כאילו לרשום לעצמי דברים בפרוטוקול.

זה היה החורף הכי קר.

זה היה החופש הגדול הכי טוב.

ועכשיו, זו התקופה הכי גרועה שאני זוכרת.

ודוגרי? אחרי השיחה עם רוני אתמול, נפל לי האסימון. באמת לא פלא שאף אחד לא אוהב אותי. גם אם לא אמרתי לה בדיוק למה.

נועה.