היוש! D: לא כתבתי כבר כמה ימים, מה תגידו על זה? הא <:

יום שלישי היה יום די נחמד, רק לידעתכם, גם לי יש כאלה בתקופה האחרונה, שהיא קיינדה עכורה מגעילה כזאת.

בשמונה ורבע הייתי צריכה להתייצב בקונסרבטוריון. בתשע וחצי היה אמור להתחיל הקונצרט שלנובסבבה הראשון של כנס המקלות של בתי הספר היסודים של האיזור. יהודית תמיד מתרגשת נורא לפני הכנסים האלה, היא רואה בעדר הזאטוטים שיושבים לפניה על הכיסאות ההו-כה-גבוהים האלה, כל כך גבוהים עד שהרגליים שלהן לא מצליחות לגעת ברצפה, עם עיניים רעבות כאלה וחיוך מאוזן לאוזן, ואולי עניבה קטנה מסול כחול עם מפתח סול מצוייר בטוש מוזהב עליה... בכל הילדים האלה היא רואה את ניצני מקהלת מיתר הבאים, אולי מקהלת מיתר מודל 2013. עשינו חזרה ואז הלכנו לשיר. סתם, היה רגיל. אחר כך הלכנו כל אחד לביתספר שלו. פיספסתי את השעתיים הראשונות, אקא, מתמטיקה. חבל. אבל יש לי עוד פעמיים כנסים, ככה שאני אפספס כל פעם שעתיים ראשונות. זה יוצא.. שעתיים פז"ב ושעתיים מתמטיקה נוספות? טוב נו.. חבל, אבל אני לא אגיד לא.

חזרתי לביתספר והיו לי רק עוד שלוש שעות עד סוף היום. אחר כך הלכתי לאן ואכלנו ספגטי.בסביבות שלוש חזרתי הביתה כדי לקבל את אח שלי ולהכין לו ארוחת צהריים. לא משנה. לא הספקתי ללכת לפעולה, ובסביבות ארבע ההורים התקשרו ואמרו לנו לרדת למטה כדי שניסע לירושלים.

הצטופפנו לנו במכונית. אבא קנה כמה בורקסים ובקבוק של איזשהו מיץ חשוד אך סביר. התחלנו לנסוע. הבורקסים התכלו די מהר, וכשעמרי נזכר שהוא רוצה בורקס כבר לא נשארו. אחותי התחילה להתגרות בו ואמרה, "יוווו, עמרי, לי יש בורקס ולך לא!" וזה היה מחזה מאד משעשע. כל הנסיעה אח שלי צורח כמו איזה קרפד. דיברנו על גאומטריה, ועל המצב הביטחוני, ועל כלבים, ועל איי סי די סי. יובל התקשר אלי כמה פעמים כנסעתי. בעיקרון, עליתי איתם לירושלים כדי לפגוש אותו. הייתי בטוחה במיליון אחוז שאני לא אפגוש אותו בחיים. כשאמא אמרה לי שיש להם תור לד"ר צנגן בירושלים ידעתי שהייתי חייבת לפגוש אחד מהחברים שלי שגרים שם. בהתחלה רציתי לפגוש את דור, אבל הוא כל כך עיצבן אותי, עד שאמרתי לו שלא. ואז הודעתי ליובל למצוא איפה זה רחוב בן-סירא (כי לי לא היה מושג) ולפגוש אותי שם. קיצר, התור שלהם אצלה רופא היה קצר, ויובל לא הגיע. כבר חששתי שניסע הביתה לפני שאני אפגוש אותו, והוא הגיע בדיוק כשהם תיכננו להיכנס לספגטים לאכול.

יובל הגיע כשהיינו בדרך לספגטים. חיבוק ארוך, קיבלתי מאה שקל והלכנו. חרשנו את כל המדרחוב הלוך וחזור ועוד פעם ועוד פעם סתם כי לא היה לנו משהו יותר טוב לעשות. אחר כך נכנסו לסבארו ואכלנו פיצה. היתה שיחה ממש טובה והיה לי נחמד. אבל יואו כמה שאני אוהבת את הבנאדם הזה. כמה שאני אוהבת אותו!בכל מקרה, אחרי הכל, הייתי צריכה לחזור הביתה כי ההורים סיימו להשמין בספגטים. ליובל לא היה איך לחזור לפנימיה, כי הוא לא מכיר את ירושלים וכי הוא לא ידע אם יש לו אוטובס. אבא שלי הציע לו לנסוע איתנו (!) באוטו שלנו (!!) עד התחנה המרכזית (!!!). עמרי ישב עלי ויובל ישב בצד. טוב, כשעמרי יושב עלי זה כואב, שי לו תחת דוקר. סתם, וההורים שלי דיברו עם יובל ואח שלי דיבר עם יובל והוא לא התחרפן מהחפירות של המשפחה שלי O.O אני סוגדת לו על זה. טוב נו. אחרי שיובל ירד פשוט נסענו הביתה. והגענו בדיוק להישרדות D:< קיצר יום שלישי היה יום מוצלח ביותר.

ועכשיו לעניין בוער יותר - השבוע חל החג השנוא עלי מכל - פאם פאם פאאאאאם - פורים! בעעעע. רציתי בהתחלה להתחפש לשפירית כחלק מסט החרקים של אן-מאיה-ענת. לא יצא בסוף. הגשמתי בסוף את תחפושת החלומות שלי כבר משנה שעברה, והתחפשתי לתרנגולת על ראשך! זה יצא די מגניב ומאד מאד פרקטי, אפשר להוריד את הכל אם חם מדי או מביך מדי. פורים של ביתספר היה מעפן. מעפן מאד. מעפן מאד מאד מאד. ואן קצתה תעלמה ממני והיא ונועה כל הזמן ניסו להיפטר ממני. לא יודעת מה עשיתי, אבל היא לא אוהבת אותי בזמן האחרון וזה עצוב >: לא משנה. חזרתי הביתה מוקדם. כשנכנסתי לחדר שלי גיליתי שאבא שלי החכם מצא את הנקודה האסטרטגית להשאיר בה פתקים, כי אני בטוח אמצא אותם שם - הפינה של המסך של המחשב! אבא שלי גאון! הוא אמר לי בכתב הרופא שלו שיש לי תור לרופא שיניים היום. זכתר יממילא, אבל טוב שהוא הזכיר לי. בסביבות אחת וחצי הלכתי לישון לאיזה שעה ככה, וכיוונתי שעון מעורר כדי להקום ולהיות אצל דוקטור שיניים בשלוש וחמישה. הלכתי לי ביום החמים הזה (כן, היה ממש חם. וזה היה כל כך טוב) עם בלוקפארטי בדיסקמן אל דוקטור שיניים. עכשיו הגשר שלי בצבע תכלת מזעזע ואני אוהבת את זה, תודה רבה. אחרי שיצאת י מדוקטור שיניים הלכתי לקן, שנמצא בערך שלוש דקות מהמרפאה. העלינו את הצגת פורים שלנו בצורה די מחופפת, היה משעשע למרותה כל. אחר כך אנשים הכינו מסכות גבס, שזה דבר שעשיתי כבר בסביבות המיליון פעם, אז אני ליעד ואותיר יצאנו החוצה. היה משעשע. ישבתי עם התרנגולת שלי מהתחפושת על הראש, ואנשים הסתכלו עלי.אז התחלתי להגיד לעוברים והשבים שנעצו בי מבטים חשודים, "מה, אף פעם לא ראיתם ילדה עם תרנגולת על הראש?" באמת, זה לא עד כדי כך מוזר. בשש הלכתי לחזרה. בהפסקה של החמש דקות הדר קנתה י פיצה, כי הרגשתי שאניע וד שניה הולכת למות. יופי לי, עכשיו אני חייבת להדר תשעה שקלים. בליכליכליכ. יהודית כמעט תפסה אותי.בסוף החזרה הלכתי הביתה עם מיטל וענבל, וזייהו. כאן מסתיימים מעללי לשבוע האחרון, כי אתמול נשארתי בבית, לימדתי את עצמי למשוח לאק כמו שצריך, והגעתי למסקנה שמשיחת לאק כשרה תתבצע אך ורק בעת צפיה בהבורר! (שיש, יש לפות הזה יתרונות) לא חשוב. עכשיו אני שומעת קטטוניה ויש מזג אוויר נעים. נראה לי שאני אלך לראות עוד קצת הבורר.

ואה, כן, ביום ראשון אני בת"א. חפשו אותי

נועה הפריכה.