השבוע היה קצת יותר טוב. הצלחתי לחשוב טיפה יותר ברור. למעשה, עצם זה שהצלחתי לחשוב, זה כבר חידוש.

ביום רביעי כל שכבת ז' בעיר (הנה, כן הסגרתי את עצמי. אני בטוחה שעכשיו הבלוג שלי הולך לעמוד על שלוש כניסות ביום. טוב, זו לא באמת אשמתי שנולדתי מאוחר.) יצאה לטיול משותף מטעם העירייה. אפשר לכנות את הדבר הזה רק בשם אחד - אפוקליפסה. לא הייתי מאחלת יום כזה לאף אחד. יום רביעי הוא ממילא אחד הימים שאני הכי פחות אוהבת בשבוע, אבל זה כבר שבר את כל השיאים.

הורו עלינו להתייצב בקונסרבטוריון בשעה שבע בבוקר. שבע בבוקר. שבע בבוקר! (!!!!1) לא חשוב, זה עוד מילא. יצאנו ברבע לשמונה, ד"א, רק כדי שתתפסו חוסר אחריות מהו. אפילו הראראשית מהטיולים של התנועה פחות גרועה. שוב ירדו על זה שאני מסתובבת עם דיסקמן. כבר לא אכפת לי, כל הכיתה הזאת על הזין שלי. באמת, אני כבר לא סופרת. לקחתי איתי את בויז פור פילי, כי ידעתי שאמורה להיות נסיעה ארוכה. לא התכוננתי להתמרחות הזאת, כך שבסופו של דבר, לאורך כל הנסיעה, הספקתי לשמוע את האלבום פעמיים וקצת. ורק כדי שיהיה לכם קנה מידה, אורך האלבום מסתכם בכשבעים ושבע דקות. נראה לי שלא ציינתי את זה עד עכשיו, הטיול היה לירושלים. כשנכנסנו לירושלים כבר היה הרבה יותר רועש מבתחילת הנסיעה, כולם נזכרו להתעורר. בכל פעם שאני נוסעת לירושלים דרך הכביש שעובר מתחת לצובה, אני חושבת לעצמי שגשר המיתרים זו אחת הקונסטרוקציות היותר מגניבות שיצא לי לראות. אבל אחרי הפעם ההיא בבן-סירא, לא נראה לי שאני אגיע לשם מרצוני החופשי, לפחות לא בזמן הקרוב. היתה ירידה חדה במצב הרוח שלי, שאם הייתי דמות בסימס, כבר היה מגרד את הקו ההוא שבין מצב הרוח הירוק למצב הרוח האדום. חילקו לנו חולצות. חולצות בצבע צהוב. חולצות בצבע צהוב עם הדפסים מטומטמים. חולצות שלא אישרו לנו לרדת מהאוטובוס בלעדיהן. אלוהים יודע למה דווקא צהוב. בצהוב הספציפי הזה נראיתי כמו אפרוח מגודל, וזה היה עצוב מאד. בכל מקרה, ירדנו מהאוטובוס איפשהו בתחילת הטיילת אל ארמון הנשיא. כולם לעסו לאיטם סנדוויצ'ים (הו כמה נדוש). הצטלמתי קצת עם ענת, יש כמה תמונות חמודות, שענת, בטובה, תשלח לי. התחלנו את הטיול עצמו עם מדריכה בעלת עיניים א-סימטריות וקול שעוצמתו יכולה להיות מתחרה הולמת לקול של מטוס ממריא. הטיול עצמו לא היה מעניין. היינו בכל המקומות שכבר הייתי בהם, שמענו את כל הסיפורים שכבר שמעתי, היה חם וקר לסירוגין, והכיתה היתה מרגיזה כהרגלה. אפילו לרשום משפטי חוכמה באבק על שמשות של מכוניות לא נתנו לי. בסך הכל, הטיול עצמו היה מיותר.

בסופו של הטיול עצמו, בסביבות ארבע וחצי, עלינו בשעה טובה ומצלחת על האוטובוס. אבל מה - לא היתה כוונת הנהג הפוחז להביא אותנו בחזרה לרחובות ושלום על ישראל. לאאאא. עוד שלושת רבעי שעה נסיעה ללטרון. היה שם טכס לזכר נופלי חיל השריון. היה לי מאד חבל שלא נתנו את הדין לכל אותם אלה שלא שמו זין על האנשים שמתו בשביל התחת של כל אזרח במדינה הזאת. אחר כך היתה הופעה מיותרת כזאת. כל ביתספר העלה קטע, דיבר רב אחד על הבמה. כאן הסתיים הקטע הנסבל. כעבור שלוש שניות הופיע על הבמה ג'חנון!

ואז אני מסתכלת, אה, רגע, זה לא ג'חנון? מה זה? אה, זה בועז מעודה.

בשלב זה תקעתי את האוזניות הירקרקות עמוק בתוך האוזניים שלי.

בשעה תשע וחצי בערך חזרנו הביתה, ואפשר היה לסכם את היום הזה בתור יום מיותר מאד.

אם כבר מדברים על ימים מיותרים, יום חמישי היה האפטרשוק.

שישה ילדים מהכיתה שלי באו לביתספר, עשרים וחמישה מכל השכבה.

סדר היום שלי נראה ככה:

שעה ראשונה - לא קיימת. התחלנו בשעה השניה.

שעה שניה - היה שיעור רק באופו פורמלי. ישבתי בחוץ.

שעה שלישית - אני ואורי היינו במלאכה. שיפרתי את יכולות הטיטוא שלי בצורה ניכרת.

שעה רביעית - ישבתי בחוץ עם אנה וכו'. <:

שעה חמישית - רבע מתמטיקה.

מיותר מיותר מיותר מיותר, בקיצור. אחרי שחזרתי הביתה לכתי לישון קצת, ואחר כך היה לי קונצרט. הייה ממש מרוצה, המקהלה התעלתה על עצמה הפעם. אחרי הקונצרט הלכתי עם אבא לפרינס. אניכ בר חודשיים מתחרפנת, אני פשוט לא יודעת מה השעה. השעונים שלי התפגרו כולם ולא מצאנו זמן עד עכשיו ללכת ולקנות אחד חדש. הוא התחיל להתחכם איתי והציע כל מיני שעונים יקרים, כשכל מה שרציתי היה את השעון הכי זול והכי פחות מסוכך שם. אבל מה? קניתי גם משקפי שמש. משקפי שמש גדולים ועגולים, בצבע שחור. אין יותר סטייל מזה. *שיואו, הפעם לסמיילי הזה יש משמעות סימבולית בעלת הקשר לטכסט!*

ביום שישי אחרי שיעור מתמטיקה נסעתי לת"א עם הסבתא המאגניבה שלי. רוששתי אותה לגמרי.

שמלה וחמש חולצות, בייבי. אני אוהבת את החומרנות הזאת. 

אחר כך הלכנו לאכולב איזו מסעדה בנמל. היה מגעיל ויש לי בחילה מזה עד עכשיו ;; בסוף, הלכנו לדירה של יניב. דירה מגניבה. יניב בכלל איש מגניב. הוא עיצב בפוטושופ תמונה של אחותי ממש אחרי שהיא נולדה. תמונה מדהימה, שתלויה עכשיו מעל הטלוויזיה הסלון שלהם, שלו ושל החברה שלו.

בסופו של דבר חזרנו הביתה.

כן, היומיים האחרונים היו פרודקטיביים למדי.

עד כאן

נועה.