בפסח הזה קרו הרבה יותר מדי דברים, ובכל זאת, כל כך מעט לעומת שנה שעברה. אני לא אפרט עוד לגביו, לא כרגע. יש טעם להתייחס ליום הנוכחי.

קראתי כבר כל מיני נקודות מבט ופרספקטיבות לגבי השואה. היו כאלה שממש ממש לא הסכמתי איתן (של רומן למשל) והיו כאלה פשוטים ובנאליים. רציתי למנח את זה ב'סתמיים', אבל על נושא כזה, דעה סתמית אין. צריך לחזק את ידיו של כל מי שכן חושב.

אני מתייחסת לדבר הזה, אני אפילו לא יודעת איך להגדיר אותו, זוועה, טירוף.. אני לא חושבת שיש מילים מספיק גדולות בשביל זה. השואה היא אירוע שנשמע מפורך באופן שקשה לתאר. זה מסוג הדברים שאני קוראת עליהם בספרים הזויים שמדברים עליהם בפורום. והכי מפחיד, הכי מוזר, הכי אירוני, זה שזה קיים, וזה הרבה מעבר למה שאפשר לתפוס.

אם אני אשמע שבפיגוע נהרגו מאה אנשים, אני אזדעזע. אני מכירה מאה אנשים. כולם מכירים לפחות מאה אנשים. בראש שלכם, תמחו מעל פני האדמה פתאום, רק לשם תפיסת הפואנטה שלי, מאה אנשים. זה המון. זה גדול, זה חזק, זה קשה.

שישה מיליון.

אני לא חושבת שאני אי פעם אוכל לתפוס את המספר. רק סטטיסטיקה. שישה מיליון AND COUNTING. שנים עשר מיליון רוסים. הומואים, נכים, חולים, צוענים. זה מעבר לטירוף. מדובר במספר כל כך עצום, עד שהוא גדול מכדי להיכנס אל הראש שלי. אני חושבת, שככל שאתה יודע יותר, אתה יודע פחות. אתה לא יודע ולא תדע לעולם, מפני שלא היית שם. לא חווית על בשרך את הדברים האיומים האלה. אין תארים גדולים מספיק בשביל לתאר את הקטסטרופה. לא בפי, לפחות. תמונה אחת חרותה אצלי בראש ולא יוצאת משם עוד מהצהריים. גופות צנומות וגרומות נערמות על ידי דחפור ונדחפות את תוך בור עצום. הן מתכסות באדמה הכהה. אני לא חושב שאי פעם אוכל להתנער מזה.

אין לי עוד טעם לדוש במה שכבר ידוע. כמובן, שלעולם אי אפשר להגזים בסיפורים, ובהבעות, ובתיאורים ובנאומים הפטריוטיים מעל מחנות הזוועה.

יש שני נושאים שאני כן רוצה להתייחס אליהם בעיקר.

מה שעצוב בארץ הזאת, היא העובדה שנזכרים בניצולים, באנשים שההיסטוריה מקועקעת להם עמוק בתוך הבשר, רק ביום אחד בכל השנה. אנשים עסוקים בלהתייחס אל הנוער כפוי הטובה שמשוטט ברחובות ובכימיקלים שמים חמים גורמים לבקבוקים של התינוקות לשחרר. מאתיים ושישים אלף ניצולים חיים כיום בישראל. נסו להעלות על דעתכם, כי הילדים שלכם והנכדים שלכם כנראה לא יזכו לשמוע על השואה מסופרת בגוף ראשון. בכלל, האוכלוסייה המבוגרת כיום היא השכבה שכנארה סובלת הכי הרבה מכות מהחברה הזאת. אני קוראת את העיתון שמונח על השטיחון ליד הדלת שלי כל בוקר. לאחרונה, אם אין כתבה על מקרה תקיפה של קשיש, אני חושבת, מה נשתנה? מה עשינו שנפל בחלקנו המזל הזה? איני מדברת רק על ניצולי השואה, אני מדברת בכלל.

היחס של החברה הזאת אל הקשישים שחיים כאן הוא מחפיר ברמות שבל יתוארו.

אני מלאת חלחלה כל פעם שאני שומעת על אדם יהודי, לרוב צעירים, שתוקפים זקנים רק כדי לקחת את רכושם. אין להם סיבה אחרת. הם מכים אותם באכזריות ולוקחים את כספם ודברי הערך שברשותם. "בבקשה, הנח לי, אני ניצולת שואה", זעקה אחת הכותרות בתחילת החודש שעבר. תוקפי הקשישים הם האנשים הכי שפלים והכי מושתנים שאני יכולה למצוא בארץ הזאת. אין לי מילים אחרות לתאר את זה. אם קיימים אנשים שרואיים לעונשי מוות, הם אנשים כאלה. והו, אני מאמינה בעונשי מוות. בחברה המתוקנת, המערבית שלנו, אין מקום לאנשים כאלה.

דבר נוסף שאני רוצה לדבר עליו הוא המסעות לפולין שמארגנות תנועות הנוער ובתי הספר התיכונים. קודם כל, מדובר בפרוייקט חשוב במיוחד שצריך לחזק את ידי מארגניו. איפה הקץ', אם כך?

התעריף ליציאה למסע כזה עומד כרגע על בין ששת אלפים ושבעת אליפם שקלים בממוצע לכל תלמיד. זה סכום עצום! אדם מבוגר שנוסע באופן עצמאי לא משלם סכומים כאלה. ועוד יש לציין, כי חלק גדול מהתנועות ומבתי הספר מסבסדים את הנסיעות האלה. לאן הולך הכסף? הכסף שמשלמים התלמידים מממן לא רק את נסיעתם שלהם, אלא גם את נסיעתם של חברי עירייה שלא מוציאים שקל על כל העניין. אולי איני יודעת מספיק בשביל להעיד, אולי אני טועה, אולי מה שאני אומרת כאן אינו מדוייק ואתם מוזמנים לתקן אותי, אבל בעיני מדובר במעשה מושחת שאף מקלקל את המטרה הכה נעלה של כל זה.

אל תתרגלו

אל תסתגלו

מרדו במציאות הזאת.

(עמר. נכתב על כיסא בקן. הו הונדליזם)

נועה הפריכה.