הנטוורק הזה שנקרא ישרא עסוק בתפל ולא במה שחשוב. כשאני כותבת פוסט עם תוכן, אשכרה, אני רק מקבלת הערות סטייל 'מה את כותבת פה, פרקים מהתנ"ך'. התפיסה כאן בכל הרשת הזאת היא שגויה. יש כאן כל כך הרבה אנשים, זה פשוט מפחיד. ולכולם כאן ברוך השם יש הגיגים מה עד להודעה חדשה. אם אתם נבהלים מהאורך של הפוסטים שלי, פשוט תשבו בשקט.

כי אם יש דבר שאני שונאת, זה כשגורמים לי להרגיש לא בסדר עם דברים שאני כן עושה כמו שצריך.

כשאני חושבת על זה, הנקודה הזאת היא משמעותית הרבה יותר, והיא נוגעת לדברים שנמצאים הרבה מעבר לרדידות של ישראבלוג.

הלוואי שאנשים היו יורדים ממני. זהמרגיש כאילו מחפשים אותי כל הזמן.

פותחים עלי את הפה כשאני עונה תשובה בשיעור. "שבי בשקט, תני לאנשים אחרים", חירחר ערס בגודל של איבר המין הזכרי שלי היום בבוקר. לעזאזל, אם מחכים שלוש דקות ואף אחד לא יודעת את התשובה ואני כן, מה הטעם לשבת בשקט? זה הרעיון בביתספר. זה הרעיון של כיתה.

ביה"ס הזה הוא שם נרדף לרקטום.

אני חיה בסביבה הכי נכה שיכולתי להגריל. אופציונלית ואנושית. הכל כל כך דל כאן.

והכי נורא? שאין לי אפילו אלטרנטיבה אחת מספקת. אפילו לא אחת. המכללה היא לא לגילי, כי אחרי הכל אני צמוקה ומבחינה מספרית הערך שלי מגרד את תחתית הכלום. ביתספר עסוק בבינוניות, בבעיות משמעת ובביטול שעות.

וזה לא כאילו אני מבקשת משהו גדול. כולה ביקשתי שיעזבו אותי.