There's nothing new under the sun.

ביום הזיכרון הייתי פעילה במיוחד. בשנה-שנתיים האחרונות (זה נשמע כמו כל כך הרבה זמן, אלוהים) אני מתחילה לשים לב, לימים ולמועדים ולתאריכים. אני זוכרת דברים, פתאום הכל מקבל משמעות. כלומר, זה לא ברמה שנוברת בהיותי עד כה טיפוס כבד ושחצן משהו, זה פשוט עניין של תשומת לב. יום הזיכרון השנה היה משמעותי במיוחד.

מתוך שלושת ימי הזיכרון שניתן למצוא סיבות לקיומם ברזומה העשיר של מדינתנו (בת שישים פוקחת עין ונועלת נעלה, וזורקת את הנעל השניה על בעלה) יום הזיכרון לחללי צה"ל תמיד הכי קשה לי. אני לא יודעת למה. זה הרבה יותר אקטואלי לגבי, הרבה יותר קרוב. בהיסטוריה שלנו יש כמה פצעים רציניים. חלקם החלימו לגמרי, חלקם הגלידו והותירו צלקת אחריהם, ורק הפצע שלזכרו מקיימים מדי שנה את יום הזיכרון לחללי צה"ל ממשיך לדמם ולדמם ולדמם.

באתי ביום שלישי אחרי הצהריים לקן. כלומר, לא אחרי שאני וענת הלכנו לאכול גלידה, ואחר כך עזרנו לט'ניקיות תופסות התחת לבנות תפאורה לטכס באולם. היתה לנו פעולה שלכאורה היתה אמורה לגעת רק בחלק השטחי, מור פיזה קטעי פרוזה בנושא על השטיח והשמיעה שירים של יום הזיכרון. אחר כך התפתח שם ויכוח בין הצדדים הרגילים בקבוצת ככה המופלאה, הצד השמו"צניקי והצד המפוכח. נראה לי שאני שייכת לצד המפוכח. אין בעיני הרבה טעם לדוש בדינם של רוצחים. בעניין הטרוריסטים בעזה, אני לגמרי חושבת שהמדינה שלנו משחקת משחק הרבה פחות מלוכלך משלהם. אורי התחיל לזבל לי, הם לא אנשים רעים, גם אנחנו רוצחים וכיוצאים באלה. אין דברים שדיותר מקפיצים לי את הפיוזים מהשמאל הזה. זה כל כך מרגיז, לעזאזל. אבל זה לא הנושא. מור השתיקה את הויכוח בטענה שאף אחד מאיתנו לא באמת יודע משהו, למרות שהיא טועה. נכנסנו לטכס. התיישבתי שורה מאחורי כל שאר הקבוצה, מתכוננת לפתוח את הממטרות. לא רציתי שהם יראו אותי ככה. לידי התיישב דניאל מיא' ושירן. בשניה הראשונה של הטכס כבר התחלתי להתייפח. הטכס בקן היה מרגש. הכל נבחר ונעשה בטוב טעם (אני נשמעת עכשיו כמו מורה. אבל זה באמת הרגיש לי ככה).

מה שבאמת הרתיח אותי היתה ההתנהגות הגועלית והמבישה שהפגין אורי המהולל בטכס. הוא ניסה כל הזמן להצחיק את דין ואיתן, שרוב הזמן התעלמו ממנו. ח"ח לאיתן ודין, דבר ראשון. אורי צריך להתבייש. כל הטכס מתגרד כמו כלב עם קרציות, מרעיש ומשתעשע. אם אתה כל כך ילדותי אולי לא באמת היית צריך להיות שם. "אולי זו הדרך שלו להתמודד עם זה", עמר אמרה לי אחר כך. זה בולשיט. צעקתי על אורי אחר כך. הוא לא ענה לי, החלטה חכמה. לא דיברתי איתו עד היום. אני בדרך כלל לא נוטה לכעוס על ציניות או על ניסיונות לעשות צחוק מדברים לא בדיוק פשוטים או משעשעים בבסיסם, בטח לא כשאני וההומור הצולע שלי לא בוחלים בשום דבר, אבל זה יום הזיכרון לחללי צה"ל. אם זה היה אח שלו הוא לא היה צוחק.

גם אחרי הטכס עוד בכיתי. נראיתי כל כך מעוררת רחמים, עם העיניים האדומות האלה. שניה לפני שהם עמדו לשיר את התקווה יצאתי לשטוף את הפרצוף בשירותים (אני עדיין בהלם. לקן רחובות על שם טוסיה אלטמן של השומר הצעיר יש שירותים משלו) דניאל אחר כך התלהב קצת מזה שיצאתי למסדרון ועמדתי דום בתקווה למרות שיכולתי פשוט להמשיך הלאה. אני לא יודעת איזה מין רגשות פטריוטיים טיפחתי לעצמי בזמן האחרון, אבל כן. פטריוטית מאד.

אחר כך אמרתי לעמר שהכי מפחיד אותי זה לדתע שזה יכול להיות כל אחד. אח שלי יתגייס לצבא. ואם הוא יחליט להיות קרבי? לא יהיה מי שיעצור אותו. ואם, חס וחלילה חס ושלום טפו טפו טפו וכל דבר שיגרום לי להישמע כמו פרחה טיפוסית, אם יקרה לו משהו? עם אחד, ארץ אחת, וכולנו כאן צריכים לכאוב את הבנים והאחים והאבות של כל מי שבחיים לא פגשתי. המוות עוצם עיניים ומעביר את האצבע על השמות ברשימות של משרד הפנים. בשבילו אלה רק שמות. אני מלאת כבוד ורועדת מפחד וכואבת בכל עצם בגוף הזעיר שלי בשביל כל אותם האנשים. נכון זה נשמע רע? אני באמת נשמעת כמו מורה. אבל זה ככה.

אחרי הטכס בקן הלכנו לטכס העירוני. זה היה טכס שאירגנה מועצת הנוער העירונית, בגינה ליד ביתספר שפרינצק. זה היה פשוט ביזיון. היו שם המוני ילדים שגדשו את המתקנים בזמן הטכס ועשו רעש. ההורים שלהם לא אמרו כלום, וזה הביא את מעמדו של הטכס נמוך בצורה מגוחכת. מה שכן, מדהים היה לראות ולשמוע את הכל עוצר מלכת, ורק הקול של הסירנה, המונוטוני והמכוער מפלח את האוויר. הכל שקט, לשתי דקות שלמות. כל מנועי המכוניות נדמו. הצליל שלהם הפכו כבר לחלק אינטגרלי מהאוויר, ככה שאם אין דבר מלבד קולות של מנועי מכוניות אפשר לומר, "פששש, איזה שקט." בצפירה, זה היה שקט אמיתי, על רקע של יבבת סירנה.

ביום רביעי בבוקר היה טכס באמפי של ביתספר. אני רק יכולה לומר שהוא היה מאד גרנדיוזי, השירים בוצעו לא משהו ובחירת חלק מהם היתה לא באמת לעניין, אבל העיקר הכוונה. ילדים חצופים ליחששו לי ליד האוזניים כל הטכס, אבל מה כבר אפשר לעשות. אני לא יכולה להשתיק אלפיים ילדים.

ובאמת,

לזכור ולשיר ולכמוה.

על יום העצמאות אני אכתוב בהדמנות אחרת, זה לא באמת לעניין להכניס את זה כאן.

עד כאן, חדווה סוף (נו, באמת, למה רק רות סוף? אני החלטתי לא לקפח את קהילת החדוות בארצנו, ולומר חדווה סוף.)

נועה הפריכה