הפוסט המובטח! הפוסט שכולם מדברים עליו! או שלא. סתם נו, אני אוהבת לראות את כל התיעודים בבלוג שלי. נראה לי שלהבדיל מהרבה בלוגים אחרים בישרא, אני לא באה עם איזושהי גישה, תקראו? מגניב. תגיבו? תהנו, כל עוד אלה דברים נחמדים. לא תקראו? גם מגניב. עקרונית, אני כל פעם בהלם כשיש אנשים שאומרים לי, מה, נועה, עדכני כבר, הבלוג שלך מעניין.

מצדה

מצדה היה נחמד. היינו אמורים לצאת בשעה עשר וחצי בערב, ככה שאפילו הספקנו לראות סטארגייט. לקחנו את כל הדברים ואמא הקפיצה אותנו למתנ"ס ליד ביתספר. למי שזה לא היה ברור, זה היה טיול שנועד לבונדינג של הורים-ילדים. נשמע מפגר?בהחלט וללא ספק. כשכבר הגענו השעה היתה עשר וחצי, ואבא שלי, אדוני הרמטכ"ל (אפרופו רמטכ"ל, הוא שוב יצא למילואים. פלאשבקים לפוסט הראשון שלי בבלוג הזה), שכח את הסנדוויצ'ים שלו בבית. הוא ואמא רצו כדי לקחת אותם. איזה אנשים משונים. עמדנו שם ושוחחנו על כל מיני עניינים תפלים, יאדה יאדה יאדה, קצת צחוקים עם ענת ומרים בר אילן בטייטס! (אומייגאד. היא התקשרה אליאתמול. כדי להודיע לי שקיבלתי בבוחן שמונים ושבע. וחצי!)

עלינו בסופו של דבר לאוטובוס. בגלל שאבא שלי יצא כהורה יורה (כל מי שתכנן להציק לי בטיול בטוח ויתר על התענוג) התיישבנו במושבים הראשונים של האוטובוס. מאחורינו לשבו ענת ואבא שלה. התחלנו לנסוע רק איזה עשרים וחמש דקות אחרי שעלינו לאוטובוס (לא משנה באיזו שעה, טיול ביתספר נשאר טיול ביתספר.) קישקשתי עם ענת קצת, ממש ממש בשקט, ובסופושל דבר הסתבר שגם ככה כל האוטובוס שמע כי כולם היו שקטים וניסו לישון, ואחרי הכל, האלטיות מקשקשות בקול נמוך. חחח, היה לי קטע. באמצע הנסיעה הפלתי על הרצפה פקק של בקבוק מים. היה חשוך, ולא הצלחתי למצוא אותו מתחת למושב שלי. אני ואבא התחלנו להפוך שם את הכל, עד שכעבור איזה עשר דקות של חיפושים אינטנסיביים בתחום העצום של המטר על מטר של הסביבה שלנו, מצאנו את הפקק. היה משעשע.  

כשכבר היינו קצת יותר קרובים לערד, התחלתי לנהל שיחה עם אבא שלי על כל האנשים המוזרים שבוחרים לגור דווקא באמצע שום מקום. באמצע המדבר, שיחים מתגלגלים, באנג! בית. מי מספק להם מים? מי מספק להם חשמל? הם בכלל משלמים מיסים? אבא אמר שעקרונית זה לא חוקי. כנראה שזה עוד אחד מהדברים שהשלטונות שלנו מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח ולהניח לזה להיבלע ולהזירק אל מזבלת הבירוקרטיה. אולי הם יזכרו לטפל בכל אותם אנשים שגרים באמצע שום מקום אחרי שהם יסיימו לעשות את כל הדברים החשובים שלהם, כמו למשל, להחזיר את השאריות של גלעד שליט.

האוטובוס יורד לכיוון מצדה.

מדבר.

נוסעים נוסעים נוסעים, עיקול, באמפר,כל האוטובוס קופץ, דורבן חוצה את הכביש, עיקול, באמפר, קפיצה. נשמע לא כזה נורא. אחרי חצי שעה של הדבר הזה כבר קיבלתי בחילה. עצרנו פעם אחת, ילד ירד והקיא. מלבב D:

אמא נורא הלחיצה אותי ואמרה שיהיה קר ושאני אקפא. איזה אקפא ואיזה דני רופ. היה שם יותר חם מברחובות,בתהחלה.

כיוונו אותנו להתיישב במין אמפיתיאטרון כזה. היה טכס ממש מטומטם של ביתספר. מה שכן, סחבתי את המצלמה במיוחד בשביל זה. זה היה דבר המצחיק ביקום. חבורה של ילדים עמדה על הבמה, והם הוכרחו לשיר שיר מפגר ולבצע תנועות פלגמטיות. בין השאר עמדו שם כמה מחברותי, תבדלנה לחיים ארוכים (אחרי שאני אעלה את זה ליוטוב). היה מצחיק.

אבא נתן לי לא סתם, הוא נתן לי טורררררררררררטית. (יש לי תמונה של זה, אני אעלה אותה לכאן בהזדמנות)

אחר כך היה איזשהו מיצג עם אורות על ההר. זה היה די טיפשי ומאד משעשע.  אחרי הדבר הזה כולם הלכו לשתותתה. הם הסתערו על המיחמים האלה כאילו חילקו שם דולרים!

כשהשחר התחיל לעלות התחלנו לטפס על ההר.

היו שם ממש ממש הרבה אמריקאים מעיקים של תגלית שכל הזמן ניסו להתחילעם הבנות או ליילל יללות זאביות מרגיזות. אחרי איזה רבע שעה הגענו למעלה, ואז ישבנו שם ושני מדריכים יחפים שוטטו בחצץ וחירטטו קטעים מ'חצי המנשה' (אין לכם מושג כמה שתוכניות בחינוכית 23 יכולות להיות מצחיקות). אחר כך התחלקנו עוד פעם לכיתות והלכנו לשוטט לנו ברחבי מצדה.

קצת היסטוריה: היה היה הורדוס מגלומן אחד שבנה לעצמו מבצר בנזונה על הר באמצע שום מקום, סתם בגלל שהתחשק לו, ליתר ביטחון, אם יחליטו לעשות עליו אמבוש או משהו, עם ישראל לא ידוע כעם אמין במיוחד. כל הזמן מורדים פה, אפשר לחשוב שפחות ממאה שנה מתחילת הספריה אנשים פה מתחילים לתסרט טלנובלות של כריס מורנה (חה חה חה). הורדוס ז"ל השאיר אחריו מבצר ענקי עם מלא אוכל ומלא מים. בקיצור, באו רומאים, הפילו חומות, שיעבדו אנשים, רצחו, זיינו, בזזו, היה שמייח. חבורה של אישה ארבע מאות איש החליטה שלא בא לה על כל הקטע הזה, אז היא החליטה להתנחל במצדה. הרומאים הגיעו, היתה מלחמה, מצור, נפילת חומות, ורגע לפני שהרומאים עלו לשם וביצעו את זממם כל האוכלוסייה של מצדה רצחה את עצמה ככה שיצא שהרומאים עלי להר ולא נשאר שם כלום. קריפי.

מה שכן, באמת, מסתבר שהורדוס בנה שם חתיכת ארמון! מרחצאות, חבל על הזמן. לי ולאורי היה דיון, האם היה לו גם ג'קוזי עםפתחים שדרכם אנשים היו פשוט מפליצים לתוך המים. ארומה מענגת. סיימנו לטייל במצדה, והשעה היתה כבר בעשר שש וחצי בבוקר.בטיול ביתספר כמו בטיול ביתספר, התחלנו לרדת רק איזה שעה אחרי שסיימנו את ההסברים. ירדנו בשביל הנחש. היה אחלה נוף, השמש שזורחת מעל השלולית המלוחה שנקראת ים המלח (אתם יודעים, זה מראה נורא עצוב עכשיו. הוא מתייבש לגמרי! אם הוא יתייבש לגמרי זה יהיה ממש מסוכן, אתהתוכל לנסוע בכביש ופתאום יפתחבולען שולושה מטר לפניך.) שוחחתי עם אבא על כל מיני חיות שעושים עליהן ביוטופ. הוא אומר, בגיחוך, שזה הבגרות היחידה שבה הוא באמת קיבל מאה. הוא עשה בגרות על גרבילים, נדמה לי. והוא סיפר שהמנחה שלו בביוטופ פעם תפס כוח! כוח זאת לטאה גדולה כזאת, ממש גדולה, ותכלס, גם די חזקה,בנשיכה קטנה היא יכולה להוריד לך אצבע. בואו נגיד ככה, זה מגניב כשזה רחוק.

כשירדנו משם היינו מיוזעים ורעדו לנו הרגליים (חומצות חלב! יו אני כזאת חכמה) ואז עלינו לאוטובוסים ונסענו הביתה.זו היתה אחת מנסיעות האוטובוס הכי שקטות שאני זוכרת, כולם ישנו.

בקיצור, היה כיפי ומצחיק. אבא שלי טיפוס משעשע, בסך הכל.

מבטיחה עדכון אקטואלי עוד מעט. נשאר לי עוד לכתוב על הטיול של התנועה (שגבל בשלמות, אגב), ואז אני אכתוב עדכון נורמלי.

לא ממש יש לי כוח.

חרדונועה.