אצלנו בבית יש ממש הרבה עיתונים. כל יום מגיעים עיתונים. יש גם נשיונל ג'אגרפיק פעם בחודש ואת העיתון של אח שלי ואת הרייטינג של יום רביעי, אבל בכללי, כל יום יש עיתון.

היום בכותרת תמונת השער המבהילה היתה של ילד אתיופי קטן תוחב את היד שלו לתוך צפרדע אשפה גדול. הכתבה התמקדה בעיקר בעוני בקרב בני העדה האתיופית באיזורים שונים בארץ. ילדים קטנים מחטטים בפחי הזבל כדי למצוא מה לאכול, או שהם עומדים בכניסה לסופר ומבקשים מהיוצאים מהחנות, אם אפשר להחזיר את העגלה שלהם למקום ולקחת את המטבע שתוקעים בתוך החריץ של העגלה כדי שהיא תשתחרר מהסט. זה לא מפחיד ולא מגעיל, זה בעיקר מעורר רחמים.

מה שיותר תפס אותי היה המאמר הקצר שכתב העצבני הלאומי נתן זהבי, בתוך מסגרת מלבנית בצבע בז' בצד העמוד. הוא כתב את כל הקיצוצים בכל התוכניות השונות שהונהגו במקומות שונים בארץ על מנת לעזור לאתיופים בכל דרך אפשריתף מגיוס תקציבים עד למניעת נשירה מבתי הספר; מהכנה לגיוס ועד תוכניות לגישור בין הורים לילדים שמנסות לגרום להורים אשכרה לקחת אחריות לגבי הילדים שלהם ולגבות אותם במה שהם עושים.

אני באמת כבר לא יודעת לצד מי אני עומדת בכל הקטע הזה. דעתי ידועה לרוב מי שמכיר אותי. אני לא פוליטיקלי קורקט בעניין הזה. אני חושבת שהחברה לא מוקיעה את העדה האתיופית בגלל המוצא שלה או צבע העור שלה או כל סיבה בנאלית שאפשר למצוא. החברה מוקיעה את העדה האתיופית בגלל שרובה המוחץ מתנהג חרא באופן מערכתי. אני יושבת כאן ומתדיינת עם עצמי:

מצד אחד, אין כסף? לכו לעבוד.

מצד שני, איפה יש לעבוד? אתיופים הם האחרונים שיתקבלו לעבודה מבין כל המועמדים.

לא יודעת כבר. אולי אני יודעת מעט מדי על הקטע הזה, אבל לא צריך להיות חכם גדול בשביל לדעת שמשהו פה ממש לא בסדר.

ריאיינו בכתבה הזאת איש. הוא אמר שדברים כאלה ממחישים שמתקיימות במדינת ישראל שתי מדינות: מדינה אחת שמתיימרת להשתייך לעולם המערבי, ומדינה אחץ, מדינת עולם שלישי. איזה מינוח מפוצץ זה, הא? עצוב לראות שזה נכון. אני לא רוצה להעיף כאן השוואות גרנדיוזיות לכל מיני דברים שמראים בסרטי דרמה אמריקאיים סוחטי דמעות, ואני לא אשתמש במונח הארלם, בגלל שאני לא יודעת איך זה שם ואף פעם לא הייתי שם. מתוך היכרות עם שכונות שרוב אוכלוסייתן היא אתיופית, מתוך היכרות עם אנשים שחיים בה, נורמלים ולא נורמלים, אני יודעת שהמצב דפוק. פשוט דפוק.

אולי זה יסתדר, עוד עשר, עשרים, שלושים שנה. אולי זו רק בעיית "הדור הראשון". ואולי, זה משהו דפוק בתרבות עצמה. שלהם? שבה האמא עובדת בנקיון בתים במקרה הטוב, שתים עשרה שעות ביום, והאבא יושב בבית כי זה לא לכבוד שלו לעבוד, והילדם שמסתובבים ברחובות ושותים ומסתממים ומטגנים לעצמם את הריאות ומוצאים את עצמם בצד הלא טוב של הסורגים בגיל שש עשרה?

או שמא, שלנו? שפשוט מוקיעה את מי שהוא אחר, מקפחת אותו ודוחקת אותו מטה מטה בסדר העדיפויות החברתי?

וואי, איזו אמירה שמו"צניקית זאת היתה עכשיו, זה מה זה לא מתאים לי.

נראה לי שבשורה התחתונה זה שילוב של שניהם. וזה, בעיקר, מה שעצוב בכל הסיפור הזה.

ועכשיו נעבור לנושא אחר!

אתמול בצהרים רוני שלחה לי לינק לקבוצה הכי ענקית בפייסבוק - Kids of the 90's. היתה שם רשימה של כל מיני דברים שיבינו, מן הסתם, רק ילדי שנות התשעים. היו שם דברים כמו 'אתה יודע את כל המקרנה בעל פה', 'תמיד ידעת שהריינג'רית הורודה והריינג'ר הירוק נועדו להיות ביחד', 'היית שם כשלייט-אפ סניקרז היו מגניבים', 'היה לך לפחות טמגוצ'י אחד', 'גדלת על רן סטימפי, פינקי והמוח, אוטובוס הקסמים וווישבואון', 'גם אתה אספת פוגים', 'היית שם כשלהתמזמז היה שווה ללעשות סקס', ו'היו לך את כל בובות הטרולים'.

רשמתי למטה, בקיר של הקבוצה, איך זה הגיוני שהשם שלי לא רשום בכותרת של הרשימה?

אני עדיין יודעת את כל המקרה בעל פה. ראיתי כמעט כל פרק בפאוור ריינג'רז. היו לי לייט אפ סניקרז, בצבע לבן, שעשו אורות אדומים. היה לי טמג'וצי אחד, של אפרוח, והוא מת אחרי שתי דקות והתאבלתי עליו שבועיים. אוטובוס הקסמים היה התשוקה הסודית שלי X: עדיין יש לי את הפוגים האלה איפשהו! ואת הבובות הערומות והמכוערות של היצורים עם השיער הצבעוני העומד זרקתי רק בסביבות גיל שמונה בצער רב.

למרות שאני ילידת שנות התשעים המאוחרות, אני כל כך, לגמרי, מחוברת לכל מה שהיה שם. אני חושבת שזה ביי פאר העשור הכי טוב בהיסטוריה. הסרטים הכי טובים, המוזיקה הכי טובה, האופנה הכי טובה.

כן, אני אוהבת ג'ינסים שמגיעים עד מעל הפופיק. כן, הסיאטל רוק עושה לי את זה. כן, הפריצה של טורי איימוס כמובן עשתה את העשור הזה טוב במיוחד. כן, אני חושבת שהיתה לי ילדות שמחה, אי שם בשנת תשעים ושמונה.

כמובן שהלינק לקבוצה הזאת גרר אחריו שיחת נוסטלגיה מטורפת שבמהלכה הוכחתי לעצמי סופית שרוני היא My sister from another mother שלא פגשתי בחיים. כנראה שהאנאת'ר מאת'ר הזאת קצת בעייתית כי היא לא מרשה לה לפגוש אותי, אבל אל חשש. אני אגרור אותה לאייקון! שמעת, רוני?! את באה לאייקון!

אז כן, אני נועה,

ואני ילדת שנות התשעים.

אה כן,

דיונים על טלוויזיה בתגובות זה כל כך קשועח! יש מצב שאפילו יתחשק לי לעשות חלון מסרים בשביל זה.