באטמן היה סרט פילגוד, מסוג הסרטים שאבא שלי היה נהנה מהם. אבא שלי אומר שהוא לא יראה סרט אם בשלוש דקות הראשונות יותר לפחות איש מת אחד. בבאטמן היו לא מעט כאלה, ובסצינה הראשונה, סצינת השוד של הג'וקר ואנשיו, היה מרוח לי חיוך של הנאה סדיסטית על הפרצוף [גאד אני לא מאמינה שאני אומרת את זה. לא תיארתי לעצמי שאני כל כך אופנתית].

ישבנו בקולנוע במקומות הראשונים ליד המעבר. מלא כוסיות וילדים קטנים יצאו ונכנסו לשורה והתחככו בנו וזה היה לא כיף. זה כבר הוריד מהתחושה הכללית, אני מניחה שאתם יכולים לתאר לעצמכם. לא כיף.

אחרי האמצע זה התחיל להיות שווה משהו. גות'אם הציגה אישו מורכב הרבה יותר מבסתם סרט אשקן רגיל. גות'אם הפכה להיות מקום אפל הרבה יותר, אנושי הרבה יותר. באטמן הוא כבר לא האנטי-גיבור האולטימטיבי, והארווי הוא כבר לא, לכאורה, הגיבור האולטימטיבי. העיר היא של הג'וקר (הית' לדג'ר לא באמת עמד בציפיות ולא עשה את התפקיד מי יודע מה. זה די אוברייטד, בגלל שהוא מת. תרגישו חופשיים לסקול אותי). הסוף היה מעט קלישאתי, אבל זה בסדר. מגי ג'ילנהול הייתה יותר טובה מקודמותיה בתפקיד הכוסית הבלתי מושגת רייצ'ל, עוד אנקדוטה קטנה שרציתי להעלות (נזכרתי שזאת לא היתה קייטי הולמס בבאטמן ורובין, בורה שכמותי, ופשוט לא ראיתי את באטמן מתחיל).

האביר האפל הוא מסוג הסרטים שאתה יוצא מהם במין תחושה של אכזבה, ככה בקטנה, בגלל שדיברו על זה כל כך הרבה וניפחו את זה למימדים שהוליווד לא יצרה הרבה זמן. אחרי איזה חצי שעה, כשזה קצת מתבשל בראש שלך, אתה מתחיל לדסדס עם עצמך את האישו של הסרט. הפואנטה היתה חזקה. אתה לא יכול לסמוך על אף אחד, בעיקר מהטעם שכולם אנושיים. וזה, דוגרי, מפחיד.

כריסטיאן בייל היה חמוד. טוב נו, כריסטיאן בייל תמיד חמוד.

מה גם שבסרט הזה היתה לי אחלה חברה <:

אמרתי לדניאל מקודם שאני לא בטוחה אם אני מאוהבת בו או בידיים שלו.

גאד, אני מתה על הידיים שלו. הן פשוט

כל כך יפות.

המשך יום יפה

נ'.